פסטיבל החזרה מן השבי מוכיח כי גלעד שליט הוא מגה-סלב. התקשורת מדווחת עליו בלהיטות: הסעודה הראשונה בחברת המשפחה; טיול האופניים הראשון; היציאה הראשונה ממצפה הילה; גילויים ראשונים מן השבי ("אכל בעיקר חומוס"). הרבה מיני-סלבס היו משתוקקים לכזה עניין בחיי היומיום שלהם. וגלעד? הוא אפילו לא צריך לצייץ בטוויטר. פניו אינם זרים לאיש, מנער ועד זקן. אין סיכוי שהוא יוכל בקרוב להסתובב לו ברחוב, סתם כך. נתן זהבי כבר הציע לו לתפוס מטוס ולברוח מכאן לכמה שבועות.
במידה מסויימת, מצבו של גלעד כרגע נובע מהקמפיין הענף לשחרורו. במרוצת חמש השנים האחרונות "שֻווק" גלעד כבן של כולנו – יתכן שרק כך באמת ניתן היה לוודא את שובו. בהיעדרו, הפגין "גלעד" נוכחות מרשימה במקומות רבים: בספורט, למשל, אוהדי מכבי תל אביב הפכו "אותו" לאוהד מספר אחת של קבוצתם; "הוא" אפילו פרסם רב מכר לילדים ובו מניפסט קטגורי בעד דו-קיום בשלום. גלעד הפך להיות משהו של כולנו, וכל אחד מאיתנו דמיין אותו כרצונו, כמו הבן האידיאלי שלו. ואם תרצו, גלעד הוא המנצח הגדול בריאליטי הכלאיים של הישרדות והאח הגדול. כולנו שילמנו את מחיר החופש שלו, לא במסרונים, אלא באסירים ובוויתורים על כל מיני קווים אדומים. וזו, כנראה, עוד סיבה מדוע אנו חשים שהוא שלנו.
לו היה גלעד שבוי מלחמה "רגיל" הוא היה שב למשפחתו בדיסקרטיות, והיה חופשי לחוות שמחה וקושי, עליות ומורדות, חדוות שיבה לצד בדידות איומה על החוויה שעבר. אולם גלעד אינו שבוי רגיל. חשש כבד עולה שלא נדע לתת לו את חירות הפרט הבסיסית הזו. סביר יותר שנניח לו רק כאשר נמאס בו בתור סלב. במקרה הטוב, נעבור לסלב הבא. במקרה הפחות טוב, נפתח כלפי גלעד אנטיפתיה של ממש: למה הוא מופיע על המסך יותר מדי? למה אינו מרשה לפפראצי לצלם אותו? מדוע אינו משתף מספיק? כמה זמן כבר אפשר לחכות לעוד פרט עסיסי משביו?
מצבו של שליט אינו נובע אך ורק מ"אשמת" הקמפיין לשחרורו. רצה הגורל, והחברה הישראלית רואה בו תיקון לגורלו של רון ארד. כל תחושות ההחמצה על רון מתנקזות לגלעד. גם כאשר יימאס לנו מגלעד הסלב, עוד שנים רבות נתעניין בגלעד כמי שמגשים את כל מה שרון ארד לא הצליח מעולם. נתעניין בגלעד המתבגר, איש המשפחה, איש הקריירה. ויתכן שעוד צפויה לנו פגישה מרגשת בין שליט למשפחת ארד.
אבל שליט הוא אף יותר מכך. עם הזמן הוא הפך לסמל לערבות ההדדית שכולנו מתגעגעים אליה. לאחרונה נשמעו טענות – ובצדק לדעתי – שלפיהן הקמפיין למען גלעד בישר את המחאה החברתית של קיץ 2011. שליט הפך, בהיעדרו, לאייקון הבלתי מסוייג של המחאה האזרחית נגד אוזלת היד של השלטון, למנהיג חברתי ואף פוליטי בכח. גלעד הוא צ'ה גווארה, רק הפוך: אם צ'ה הפך ממהפכן לאייקון שתמונתו מתנוססת על מיליוני חולצות, גלעד הופך לנגד עינינו מסמל מוטבע על חולצות לבן אדם. הסמל קורם עור וגידים, הוא אנושי, ויש לו חולשות, והוא שונה מכל מה שדמיינו. מה אם יהיה אנושי מדי מכדי להמשיך ולתפקד כסמל? איך ננהג כלפי מי שאינו עומד בציפיות שלנו? מה יהיה, לדוגמה, כאשר יעז לעשות מה שכל ישראלי עושה – להתבטא פוליטית באופן מעורר מחלוקת בהכרח?
עד כה עסקה ישראל בשחרורו של חייל אלמוני, שניתן היה להעמיס עליו את כל סוגי המאוויים. עתה מתחיל השלב השני במבחן שליט: מבחן הקבלה של שליט כמו מי שהוא ומי שהוא רוצה להיות. מבחן זה לערבות ההדדית אינו פחות ממבחן פדיון שבויים.
