נניח לרגע שחמאס רוצה עוד משהו חוץ מלהרוג יהודים. האמת? נניח שחמאס לא בוחל בהריגת יהודים אבל שיש לו יעדים אחרים בהתנהלותו בכלל ובסבב הלחימה האחרון בפרט. מדוע שנניח זאת? ראשית, כי אנשי חמאס אומרים את זה באופן מפורש. דוברי חמאס ומפקדיו, וביניהם מוחמד דיף, מבהירים שחמאס נלחם על שחרורה של עזה מן הסגר הישראלי. על אותם עיקרים חוזר גם ח'אלד משעל, שמבהיר מול כל מיקרופון כי הסרת הסגר היא התנאי הראשון למו"מ.
שנית, נניח שזה נכון כי המציאות לא מסתדרת אף פעם בדיוק ורק כמו שנוח לנו (או לכל אחד). חמאס הוא לא סתם ארגון טרור. חמאס הוא רשת מורכבת של התארגנויות ואינטרסים אזרחיים, צבאיים, קהילתיים ולאומיים. ההנחה שכל הסיבה לקיומו של חמאס היא הרג יהודים ו/או השמדת ישראל פשוט לא מתאימה למורכבות ההוויה החמאסית. כאמור, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את זה. צריך פשוט לזכור שהמציאות אף פעם לא נחתכת בקוים ישרים.
אז הנחנו שחמאס רוצה לא רק להרוג יהודים, ואולי אפילו לא בעיקר. אם כך, מה מניע אותו? אין ספק שחמאס הוא ארגון דתי. להט המתאבדים שלו דתי, אבל גם מודעותו ודאגתו לרווחת הקהילה בה הוא חי ומתפקד היא דתית. כיצד נראית האמונה של חמאס?
הדבר הראשון שאפשר לומר הוא שאמונה כזו כנראה שאיננה תכליתית במובן המיידי של המלה. המאמין לא מאמין רק על מנת לקבל פרס, ואמונתו לא מקנה לו הצצה פרטית אל מוחו של אלוהים. אם כבר, ההפך הוא הנכון. אמונה דתית מונותאיסטית מבוססת על הכרה בקיומו של אל אחד וכל יכול. היא מבוססת גם על ההכרה הראשונית של המאמין בכך שבינו ובין אלוהים קיים פער שעליו לא ניתן לגשר. האדם אינו אלוהים וגם לא יהיה.
זהו מצב העניינים הבסיסי. אלוהים לא יכול להיות פשוט גרסה גדולה וחזקה שלנו עצמנו. אלוהים הוא משהו אחר. מה נשאר לאדם שיודע שלא יוכל להיות אלוהים? נשארת לו המציאות. האדם לא יכול להגיע ליציבות ולשלווה של אמת מוחלטת. הוא כן יכול להכיר בכך שהוא עצמו יצור שאינו שלם. יתר על כן, האדם יכול לזהות שגם המציאות סביבו אינה שלמה. בתוך המציאות הזו עליו לחיות ולפעול.
בתוך המציאות הזו שואף המאמין לחיות חיים קרובים ככל האפשר למה שצווה אותו אלוהים. אך נכונותו המוחלטת של הציווי האלוהי לא מקנה נכונות מוחלטת לפעולותיו ומחשבותיו של המאמין. אלו תמיד מוגבלות על ידי המציאות עצמה. המציאות ניתנת לשינוי, אך היא גם קובעת את אופן וקצב השינוי. אין שום נקודת מבט או משען חיצונית למציאות. זו לא רק המשגה פילוסופית, אלא הסבר (שודאי אינו יחיד) לאופן בו חמאס מתנהל במהלך "צוק איתן". אנשיו נלחמים על החובה לחיות במציאות. הם מבקשים למקם את עצמם באופן מלא במציאות חייהם, בלי שיהיו תלויים ברצונותיהם של אחרים (ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית וכו'). הם נלחמים על החובה הזו באופן מציאותי. התנהלותו של חמאס מדודה ויציבה, ונדמה שקשה לזהות בה סימני שבירה ברורים. חמאס טוען שאינו מחפש "נצחון" שישנה את המציאות לבלי הכר. מי שאינו מחפש נצחון גם מתקשה להפסיד.
השיח הדיכוטומי של "נצחון" ו-"הפסד" רחוק מהתנהלות מציאותית במציאות. הפסד ונצחון אינם זקוקים לאמונה, כיוון שהם מוחלטים וסגורים. במקרה של חמאס, אמונה היא התנהלות ולהפך. רעיון מזין פעולה שמעצבת רעיון וחוזר חלילה. כאן אין יציבות, אבל גם אין קריסה. במבצעים קודמים הנחילה ישראל לחמאס מכה ניצחת כבר בתחילת האירוע. המכה הזו ערערה את שגרת האמונה שמתוארת כאן והפכה את חמאס למי שרדף אחרי המושגים הישראליים של נצחון והפסד. "צוק איתן" הוא סיפור אחר.
תחושתו של חמאס היא שכאן המציאות, על התהוותה ומורכבותה, היא שנותנת את הטון. מי שמאמין מפחד, ולא מעט. הוא חייב להבין את המציאות שבתוכה הוא פועל, את אילוציה וחיוביה. אם לא יבין לא יוכל לפעול. אם לא יוכל לפעול, לא יוכל להקרא "מאמין".
