אחת התופעות החברתיות החדשות והמורכבות בחייהם של צעירים בעולם הערבי היא המֻסַאכַּנַּה: גבר ואשה המתגוררים יחד ומנהלים מערכת יחסים מלאה ללא נישואין פורמליים ומוסדרים.
התופעה, המתקיימת במדינות כמו לבנון, עיראק, תוניסיה, אלג'יריה, ירדן ומרוקו, פסולה מבחינה דתית וחברתית, ובמדינות מסוימות אף מבחינה חוקית. מנהיגים דתיים מטיפים נגד כל סוג של שיתוף פעולה עם חוקרים, כותבים ועיתונאים העוסקים בסוגיה, ולכן המידע בעניינה דל. במאמר זה אתבסס על עדויות של סוציולוגים, ומומחים ומעורבים שתיעדו חלקית את התופעה.
במדינות ערביות מסוימות מוגדרת המוסאכנה עבירה פלילית הגוררת עונש. בחוק היא לא זוכה להתייחסות נפרדת, אלא מקוטלגת תחת עבירת ה"ניאוף" (זִנַא). מנגנון הענישה הפלילי-שרעי מפלה, כרגיל, נשים. מעבר לסכנה הממשית לחייהן ולשמן, נגזרים עליהם עונשי מאסר ממושכים יותר ביחס לגברים.
בסעיף 274 בחוק המצרי, למשל, עונש המאסר בעבירות ניאוף עומד על שנתיים לנשים ועל חודשיים לגברים. בסעיף 277 בחוק העונשין בלבנון נקבע מאסר של שנתיים ושלושה חודשים לנשים בלבד, משום שגברים אינם מסווגים כנואפים ולכן לא נענשים. בעיראק ובתוניסיה נשים וגברים החשודים בקיום יחסי מין שלא במסגרת נישואין נידונים למאסר בן שנתיים עד שלוש שנים, ובאלג'יריה ובמרוקו בין שנה לשנתיים. בסעודיה ובאיראן נוהג החוק השרעי בלבד בעניין זה.
הגדרת התופעה כעבירה פלילית במקרה הטוב, ובמקרה הרע עבירה בלתי נסלחת על חוקי מוסר אלוהיים, מתייגת את המעורבים בה כהוללים. מבחינה חברתית הם נחשבים דחויים ובמקרים קיצוניים אף כופרים. עם זאת, הסובלות המרכזיות הן נשים. היחס החברתי לגברים שמממשים את מיניותם באמצעות מוסאכנה הוא סלחני, בעוד שהיחס לנשים שבחרו בכך הוא שלילי ביותר.
החברות המוסלמיות השמרניות נלחמות בתופעת המוסאכנה באגרסיביות בטענת "חיקוי עיוור למערב", אולם החשש המרכזי של החברה הפטריארכלית הוא הפרת ההירארכיה הגברית והרס המבנה והסדר החברתי-מיני הקיים. אנשי דת, אנשי אקדמיה ודמויות ציבוריות מזהירים מפני התופעה. במצרים הם מתאחדים בהסכמה שתופעה זו היא טומאה ועיוות, חיקוי של תרבות המערב, הרס המבנה המשפחתי המסורתי ועבירה על חוקי יסוד אלוהיים. השיח השמרני הזה רווח ברוב מדינות האזור, וכאמור במקרים רבים נפסל עצם קיומו של שיח ציבורי בתופעה.
עם זאת, במדינות כמו לבנון, תוניסיה ומרוקו השיח הציבורי סביב חירויות האזרח, ובכלל זאת תופעות כמו המוסאכנה, פתוח ומכיל יחסית. בלבנון ומרוקו אף ניכרת תביעה רצינית להכרה חוקית וחוקתית בתופעה ושינוי הגדרתה מעבירה פלילית לזכות אישית ואנושית בסיסית. ח'דיג'ה א-ראידי, נשיאת האגודה המרוקאית לזכויות אדם לשעבר, דרשה משר המשפטים עוד בשנת 2012 לבטל את הגדרת המוסאכנה כעבירה פלילית ובכך לנער ממנה את חוסר המוסריות שהודבק לה.
במרחב הערבי-מוסלמי קיימות מסגרות שונות של יחסים מיניים מותרים בין גברים לבין נשים, כגון נישואי נוהג (א-זַוַאג' אל-עוּרְפִי או זַוַאג' אל-מִסְיַאר) או תענוגות (זַוַאג' אל-מוּתְעַה), אולם כולם מוגדרים במסגרת של מעין נישואין ולכן הם קבילים מבחינה שרעית ואינם מעוררים התנגדות דתית וחברתית. תופעת אל-מוסאכנה, לעומת זאת, שייכת למרחב אחר, אזרחי, שכלליו ונימוקיו אחרים. השיח הציבורי האזרחי במדינות ערביות מסוימות מצליח, בהדרגה, לסדוק את האטימות הדתית באמצעות שימוש בכלים, שפה ושיח אזרחי ופמיניסטי.
הנסיון של מתנגדי הפטריארכיה להעתיק את היחס לסוגיות המיניות מהמרחב הציבורי והדתי אל המרחב האישי, האזרחי והחוקי הוא מכוון. אף שהמגמה היא מצומצמת ועדיין מתהווה, יש בה קריאת תגר לא רק על השיח הדתי הרווח אלא על הממסד הדתי עצמו, שלקח על עצמו את תפקיד המגדיר והמכתיב הבלעדי של היחסים החוקיים בין גברים לבין נשים.
לגליזציה של יחסים מיניים בין נשים וגברים מחוץ להגדרה של נישואין מאיימת על הממסד הדתי והנורמות החברתיות, משום שהוא מגלמת הגדרה נשית עצמאית של יחסים מיניים. השינוי לובש צורה חוקית וציבורית, אולם במהות זהו שינוי ביחסי הכוח המגדריים בחברות ערביות ומוסלמיות.
