עבור מרבית הישראלים, כאשר מדברים על הסברה ישראלית, המחשבה היא כי מדובר בפניה לקהלי יעד בארה"ב ובאירופה בלבד. רבים אינם מעלים על דעתם כי ישנה בכלל הסברה ישראלית לעולם הערבי או שצריכה להיות כזו. אך זו לא רק שקיימת שנים, אלא שהיא מנוהלת, בוודאי במספר מישורים, בהיקף גדול מזה של מדינות מערביות אחרות העוסקות בכך. רבים יתהו בוודאי אם אין מדובר בבזבוז זמן ומאמץ משוועים, שהרי העוינות הגדולה בעולם הערבי כלפינו ידועה ומושרשת.
עם זאת, ישראל נמצאת במזרח התיכון ולא באירופה וכאן היא תישאר. זו עובדה. השפה המדוברת באזור היא ערבית, אלא שהציבור היהודי בארץ אינו שולט בה. יש לכך סיבות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות רבות, אך התוצאה היא שישנם מעט ישראלים שדוברים שפה זו ברמה טובה. מכל בחינה אובייקטיבית זהו אבסורד. למה הדבר דומה? נניח שאנו מדינה הממוקמת בצפון אמריקה ומצויה – לצורך העניין – בסכסוך ארוך עם ארה"ב, אך איננו דוברים אנגלית כלל. איננו מקיימים כמעט כל מגע עם אמריקנים ואיננו יודעים עליהם כמעט דבר, לא על ההיסטוריה שלהם ולא על תרבותם. נשמע הזוי? זהו בדיוק מצבנו כיום. בקנדה, למשל, לועגים לתושבי החבל הצרפתי קוויבק שאינם דוברים כלל אנגלית ומנותקים בשל כך מההוויה ומהתרבות הצפון אמריקנית. אנו נוהגים כמותם בדיוק, אלא שבניגוד לתושבי קוויבק, אין לנו את המותרות להתעלם מהאזור בו אנו חיים. עתידנו תלוי בכך. אנו חייבים לדבר לאזור הסובב אותנו ולדעת עליו יותר, ובשפתו.
מטרת ההסברה הישראלית מול העולם הערבי שונה ממטרתה מול קהלי יעד (אוהדים ועוינים) בעולם המערבי. מאמצי ההסברה של משרד החוץ, השואף לשווק את "ישראל שמעבר לסכסוך" על הישגיה הרפואיים, המדעיים, התרבותיים ועוד, נקלטים היטב במערב, אך בעולם הערבי ישראל עודנה נתפשת בצורה "שטוחה" הממוקדת בסכסוך עם הפלסטינים. בעוד שבמערב אנו שואפים להגביר את האהדה אלינו בקרב קהלי יעד שונים (פוליטיקאים ומדינאים, סטודנטים, כלי התקשורת וכו'), הרי שמטרה זו כמעט שאינה רלוונטית לעולם הערבי. השנאה הגדולה לישראל מבוססת על מניעים פוליטיים ודתיים, ומעטים מאוד מעזים להביע בגלוי אהדה כלפינו. לאור מצב הלוחמה המתמשך בינינו לבין מרבית העולם הערבי על מדינותיו וארגוני הטרור הפועלים בו, המסר לקהל יעד זה הינו תקיף יותר. כך, המסר היסודי משלב בין קריאה לשלום מכובד עם הפלסטינים ועם שאר העולם הערבי, לבין אזהרה כי כל תוקפנות תיענה בעוצמה רבה.
חרף אתגרי ההסברה, וזה למעלה מעשור, פועלת נבחרת קטנטנה של דוברים ישראלים מטעם המדינה בתקשורת הערבית ומופיעה בערבית רהוטה כמעט מדי יום בבתיהם של עשרות מיליוני ערבים. העובדה כי אין בנמצא דוברים רשמיים ערביים הדוברים עברית המתראיינים לכלי תקשורת ישראלים בעברית מהווה יתרון מוחץ להסברה הישראלית לעולם הערבי. דא עקא: הציבור הישראלי, שאינו דובר ערבית ואינו עוקב כלל אחר התקשורת הערבית, אינו מודע לעדיפוּת התקשורתית המובהקת הזו וממשיך לבקר את ההסברה הישראלית מבלי לדעת דבר על פעילותה האמיתית.
עם עלית חשיבותן של הרשתות החברתיות באינטרנט ועל מנת לעקוף את התלות בכלי התקשורת הערביים להעברת מסרינו, פועלת ההסברה הישראלית בערבית בהרחבה בשלל פלטפורמות ברשת, בדגש על יוטיוב, פייסבוק וטוויטר. באתרים אלה גם נוצר קשר ישיר ואישי עם אנשים רגילים ממדינות ערב שמעולם לא פגשו ישראלי או שוחחו עמו וגם זו פריצת דרך.
למרות שדוברים ישראלים מופיעים בתקשורת הערבית יותר מדובריהן של כל מדינות המערב גם יחד, הרי שבסופו של דבר, אין תחליף לתקשורת ישראלית אפקטיבית בשפה הערבית. קול ישראל בערבית היא תחנה מפוארת שבעבר הייתה אחת הפופולריות ביותר במזרח התיכון, אלא שקשיים תקציביים פגעו ביכולותיה לשדר לטווחים ארוכים. את זאת יש לתקן ללא דיחוי ומבקר המדינה כבר הצביע על כך. הטלוויזיה הישראלית בערבית היוותה "בת חורגת" ברשות השידור מאז הקמתה, ושידוריה כלל אינם נקלטים באזור. על כן, ישנה חובה להקים רשת טלוויזיה ישראלית לוויינית בערבית ("אל-אסראא'יליה" ?) שתשדר 24 שעות ביממה ותתחרה ברשתות טלויזיה בערבית שהקימו ארה"ב, צרפת, בריטניה, תורכיה, רוסיה וסין. אין לי ספק ששיעור הצפיה בה יהיה עצום.
לסיכום, ההסברה לעולם הערבי אינה גחמה אלא חובה, ומבקר המדינה כבר הצביע על כך בשני דו"חות שונים שפרסם. משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ מודעים לכך היטב ומטפלים בכך במלוא המרץ, אולם השאלה היא אם הציבור הישראלי יתעורר סוף סוף ויתחיל לעודד את ילדיו ללמוד ערבית. בנימה אישית אציין שבכוונתי לעסוק בהסברה לעולם הערבי עוד שנים ארוכות, אך תמהני – מי יהיה הדור הבא של הדוברים הישראליים לעולם הערבי?
אופיר גנדלמן הוא דובר ראש הממשלה לתקשורת הערבית ומנהל ההסברה הערבית במטה ההסברה הלאומי שבמשרד ראש הממשלה. שימש בעבר כדובר משרד החוץ לעולם הערבי, כמנכ"ל הראשון של לשכת המסחר הישראלית-פלסטינית וכקונסול בשגרירות ישראל בקנדה.
