בכנס שנערך בחברון לפני כשבועיים הוצע שוב להחיל את ריבונות ישראל על שטחי יהודה ושומרון. בנסיבות הנוכחיות טובים סיכוייו של רעיון שעלה שם להפוך למעשה, ולכן כדאי להתייחס אליו ברצינות.
בעבר נחלקו יהודי ישראל בין תומכים ומתנגדים לחלוקת הארץ. הראשונים אמרו שחזרה לקווי 67 היא כורח מוסרי, תנאי לשלום ותרופה נגד הפיכת ישראל למדינה רב אתנית "בלקנית" או "קווקזית". האחרונים טענו שהחלוקה פסולה מוסרית ושאין הבדל בין קווי 48 לקווי 67 – הן מבחינת הסיכוי לשלום הן בשל העובדה שהגמוניה יהודית, הפרדה ואי-שוויון קיימים ממילא בישראל גופא.
בחלוף 44 שנים נדמה שהכל כבר נאמר, ולכן התומכים בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" שותקים. רבים מסכינים עם היווצרותה של מדינה אחת ובה משטר שאיננו נותן זכויות שוות לכל תושבי הארץ. לא מעטים שמחים לקראתו. המעטים החרדים מפניו מזכירים את השמות המפורשים "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" מסיבות ברורות: הכל יודעים מה היה סופה של דרום-אפריקה הגזענית (שלבושתנו זכתה בתמיכה אסטרטגית של ישראל). הכל יודעים גם שהאפרטהייד הוכרז כפשע בטריבונלים בין לאומיים, ושהקולוניאליזם האירופאי הגלוי כבר נקבר קבורת חמור.
כדי להחיות את הויכוח שנדם רצוי להסתכל על פתרון ה"מדינה האחת" ולראות כיצד נהגה מדינה אחרת בסיטואציה דומה. המדינה דנן היא מלאיה הבריטית, שכמו פלשתינה-א"י עברה תהליך של דה-קולוניזציה אחרי מלחמת העולם השנייה.
כמו פלשתינה-א"י משכה מלאיה מהגרי עבודה במחצית הראשונה של המאה-העשרים, רובם סינים ומיעוטם הודים, אירופאים ומוסלמים מהארכיפלג האינדונזי. שלא כמו המוסלמים בפלשתינה-א"י שהיו הרוב בה עד 1948, הפכו יושביה המוסלמים של מלאיה למיעוט כבר בסוף שנות ה-20 של המאה-העשרים, עת היו הסינים לקבוצה האתנית הגדולה ביותר. אחרי המלחמה נאלצה בריטניה לוותר הן על פלשתינה-א"י הן על מלאיה. הרולד מקמייקל, הנציב העליון לא"י שניצל מהתנקשות של לח"י ב-1944, נשלח מלונדון למלאיה בשנה שאחריה, כדי לעצב את דמותה העצמאית. מקמייקל הציע לסולטנים המלאים שחסו תחת בריטניה הסדר שבו כל תושבי הארץ ללא הבדל דת ומוצא יזכו לתושבות ובהמשך לאזרחות. הסולטנים קיבלו זאת, בניגוד לדעת רוב המלאים. האחרונים, בהנהגת צעיריהם המשכילים, מחו, בדרכי-שלום ובהצלחה, על הפיכתם למיעוט במה שראו כארצם שלהם.
ב-1948 קם הסדר חדש שהוציא את העיר הסינית הגדולה ביותר שעל האי הזעיר סינגפור מהמשוואה הדמוגרפית, נתן קדימות באזרחות למוסלמים-מלאים וביסס את צביונה המוסלמי-מלאי של המדינה. הסדר זה התקבל ללא שפיכות דמים, משום שהובטחה בו – לא בכתב – דומיננטיות בפוליטיקה למלאים ושמירה על הדומיננטיות הסינית בכלכלה. בעשורים הבאים התגבשו שתי מדינות-לאום עצמאיות – מלזיה, שבה כשליש האוכלוסייה כיום מורכב ממיעוטים; וסינגפור – אי סיני בים מוסלמי – שבה כרבע התושבים הם מיעוטים. שתי המדינות המשגשגות הללו מקפידות לתת ייצוג פוליטי למיעוטים תוך שמירה ברורה על הדומיננטיות של הרוב. סינגפור הסמכותנית, ומלזיה המחילה את חוקי השריעה באחת מהסולטניות המרכיבות אותה, רחוקות מלהיות דמוקרטיות-ליברליות. למרות זאת, שתי המדינות שצמחו מתוך "המדינה האחת" השכילו לקיים ביניהן קשרים רציפים ולחסוך שישה עשורים של דם שאנו נואלנו לשפוך.
כדאי, אם כן, לזכור שהסיפור שלנו איננו ייחודי. אפשר ללמוד לקחים ממדינות אחרות שעברו מקולוניאליזם לעצמאות. לקח אפשרי מהמקרה המלאי הוא שפתרון של "שתי מדינות", לאו דווקא שוויוניות, חילוניות או דמוקרטיות, עם אוכלוסיות מיעוטים המעורבות בתוכן אהדדי איננו בהכרח פתרון "בלקני" או "קווקזי" נפיץ. ייתכן שהוא דווקא פתרון מוצלח. לעומת זאת, פתרון של "מדינה אחת" שבה ייטלו היהודים תשעה קבין בכלכלה וגם בפוליטיקה ידמה יותר לדגם הנפסד של דרום אפריקה ורודזיה שעברו מהעולם.
ד"ר רן שאולי הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ומלמד בתכנית ללימודי אסיה באוניברסיטת בר אילן. שאולי חוקר את הזיכרון הקולקטיבי של מעשי טבח בתפוצה הסינית ואת ההיסטוריה של יחסי הסינים והמלאים במלזיה ובסינגפור.
