לאחר ההפיכות בתוניסיה ומצרים, פרץ ויכוח בתקשורת וברשתות החברתיות על מידת השפעת הרשתות החברתיות על פרוץ המהפכות או הצלחתן. הגישה שזכתה לדומיננטיות באמצעי התקשורת (ובכלל זאת התקשורת הישראלית) קבעה כי לכלים הטכנולוגיים הייתה השפעה מכרעת על המהפכות, ושבלעדיהם הן היו כושלות. כמי שעקבה מקרוב אחר התהפוכות בעולם הערבי (ולפני כן גם באיראן) באמצעות הרשתות החברתיות, הייתי רוצה להציע מבט ביקורתי יותר.
המהפכה שפרצה בתוניסיה בדצמבר 2010 התרחשה באופן פתאומי, בשל מעשהו הנואש של מוחמד בועזיזי, אקדמאי שהתפרנס כרוכל בשוק. הוא הצית את עצמו למוות כמחאה על התייחסות הרשויות אליו. לא ניתן היה לחזות כי מעשה זה יביא להתפרצות זעם המונית, אך בזכות מיאוס מרבית האוכלוסייה התוניסאית משלטונו המושחת של בן עלי, הוצתה אש המהפכה אשר הביאה בסופו של דבר לנפילת משטרו. במהלך ההפגנות, מספר פעילים מצומצם שקד ימים כלילות על מנת להשיג צילומים מהפגנות ולהפיץ מידע ברשתות האינטרנט (בעיקר בטוייטר ובפייסבוק).
במהלך ההפגנות בתוניסיה התארגנו מספר פעילים מצריים להפגנה מול השגרירות התוניסאית בקהיר, והחלו לתכנן את צעדיהם הבאים. מרבית ידידיי ברחבי העולם הערבי קיוו כי משטרם יהיה הבא ליפול אך המצרים גם החלו לפעול. בתחילת 2011 נקבע תאריך לתחילת ההפגנות – ה-25 בינואר. בתקופה שקדמה לתאריך זה היה קשה לפעילים להעריך כמה אנשים ייקחו בה חלק. רבים מהם ציפו כי כמו תמיד יפגינו כמה פעילי שמאל וליברלים, יוכו, ייעצרו והמחאה תיבלם. אולם היו אחרים אשר האמינו כי הפעם יהיה שונה. חלקם חשבו כי הצלחת המהפכה התוניסאית יצרה מודל לחיקוי אשר מסוגל להפיח תקווה בעם המצרי המיואש ולגרום לו להאמין כי שלטונו המסואב של חוסני מובארכ יכול ליפול. המארגנים ציינו כי מספר האנשים שהודיעו בפייסבוק כי ישתתפו ביום המחאה המתוכנן גדול בהרבה ממה שמצרים ראתה בעבר. כך או כך, גם הפסימיים וגם האופטימיים לא היו בטוחים לגבי העתיד. כאשר הגיע יום ההפגנה וכ-25,000 מצרים יצאו לרחובות קהיר, גם האופטימיים ביותר בין חבריי היו מופתעים. המספר ההתחלתי הגבוה גרם למפגינים להאמין שלתנועת המחאה יש סיכוי, ומרגע זה, הם לא ויתרו עד שהשיגו את מטרתם.
בניגוד לתוניסיה, המחאה המצרית תוכננה ברשת: התאריך נקבע על ידי דף מאוד פופולארי בפייסבוק שהוקדש לח'אלד סעיד, צעיר שנרצח בברוטאליות על ידי משטרת אלכסנדריה ב-2010. לאורך תנועת המחאה הסתמכו המפגינים על רשתות חברתיות על מנת להפיץ מידע לגבי המתרחש. משטר מובארכ זיהה מייד את עוצמת הרשת וכתגובה ניתק את מצרים כמעט לחלוטין מהאינטרנט שלושה ימים לאחר תחילת ההפגנות. למרות זאת הצליחו הפעילים למצוא דרכים לעקוף את ההגבלות – רשת אינטרנט אחת קטנה ששירתה את הבנקים לא נותקה, והפעילים מיהרו להתחבר אליה, והעלו דרכה מידע. מצרים רבים יצרו קשר עם בני משפחותיהם וחבריהם בחו"ל באמצעות הטלפון הקווי (הטלפונים הסלולרים נותקו אף הם) ומעבירים כך ידיעות. בשלב מסוים הציעה גוגל שירות שאיפשר למצרים להתקשר מקו טלפון קווי ולהקליט הודעות (כמו בתא קולי) ששודרו ברשת. לאורך כל אותה העת המשיכו ההפגנות והתעצמו, על אף שלפעילים לא היו אמצעים טכנולוגיים שניתן היה לתקשר באמצעותם מלבד הטלפון הקווי.
למרות השימוש המסיבי ברשתות החברתיות בעת המהפכה, חשוב לזכור כי מרבית המצרים כלל אינם מחוברים לאינטרנט. אחוז המצרים המחוברים לרשתות חברתיות אף קטן יותר מזה שבארצות מזרח-תיכוניות אחרות. מרבית האנשים שהתמקמו בכיכר תחריר והגנו עליה מפני כוחותיו של המשטר היו עניים, צעירים מובטלים, וצעירי האחים המוסלמים. רק מיעוטם היו הפעילים הליברליים והשמאלנים מהמעמד הבינוני-גבוה שלהם יש נגישות לאינטרנט. על כן, בראייתי, לא ניתן לטעון כי ללא הרשתות החברתיות המהפכה במצרים לא הייתה מתרחשת. לעומת זאת, ללא השנאה כלפי שלטונו של מובארכ, האומץ של המצרים והנכונות להקריב אפילו את חייהם למען מטרתם, המהפכה בוודאי לא הייתה מתרחשת.
תפישה נפוצה אחרת ראתה את צילומי הוידאו (אותם יכולים להקליט רבים באמצעות הטלפונים הסלולריים המודרניים) כערובה שתמנע מעשי טבח המוניים. חוקרים ועיתונאים טענו כי מעשים כמו רצח העם ברואנדה לא היו מתרחשים אם בזמנם היו טלפונים סלולריים, משום שהעולם לא יכול היה לצפות מהצד כאשר ישנו תיעוד מוכח של מעשי רצח המוניים. אולם גם תפישה זו מתערערת בימים אלו כאשר אינספור סרטונים מגיעים מסוריה, בה נרצחו מעל 2,300 אזרחים מאז תחילת המהפכה ב-15 במרס, והעולם עומד מנגד. נראה כי בעולם שמנוהל על ידי חוקי הריאל-פוליטיק, מפגינים נלהבים עם טלפונים סלולריים וגישה לרשתות חברתיות אינם ערובה להצלחת מהפכה.
