בימים אלה, של פעולה קרקעית ישראלית ברצועת עזה, אנו שומעים הצהרות מרחיקות לכת של שרים בממשלת ישראל ושל בכירים בצה"ל בדבר "מיטוט היכולות הצבאיות והיכולות השלטוניות של חמאס בעזה". לפי הצהרות אלה, ישראל מתכוונת להביא לשינוי המשטר ברצועת עזה בכוח, ולאחר מכן לסגת משם באופן חד־צדדי שכן אין ברצונה לשלוט על יותר מ־2 מיליון פלסטינים לאורך זמן.
נוסף על הסכנות של פעולה קרקעית כה רחבה, שמצד אחד נתפסת ככורח המציאות, אך מצד שני עלולה לגרום לנפגעים רבים בצד הישראלי, לרבות החטופים שמוחזקים בידי חמאס, וכן למותם של מעורבים ושל בלתי־מעורבים רבים בצד הפלסטיני, אנו מציעים לבחון את השרשרת העגומה של ניסיונות לשינוי משטר בכוח ושל נסיגות חד־צדדיות ביחסים הבין־לאומיים בכלל ובהקשר הערבי-ישראלי והמזרח־תיכוני בפרט, שיש בהם משום תמרור אזהרה עבור מקבלי ההחלטות בישראל.
בהיסטוריה של היחסים הבין־לאומיים ישנם מקרים רבים שבהם שינוי משטר שנכפה בכוח על ידי גורם חיצוני, בעיקר מעצמה עולמית, הביא למלחמות אזרחים ארוכות, לתוהו ובוהו שלטוני ולפער מובנה בין המשטר שהוקם על ידי המעצמה הזרה מצד אחד לבין הצורך של משטר זה לזכות בלגיטימציה מצד אזרחי המדינה מצד שני.
ניתן להזכיר בהקשר זה שורה ארוכה של מקרים שבהם ארה"ב תמכה בעקיפין או התערבה ישירות כדי לשנות משטרים באמריקה הלטינית, כמו למשל ארגנטינה (1976), בוליביה (1971), ברזיל (1964), צ'ילה (1973), הרפובליקה הדומיניקנית (1965), גואטמלה (1954), גרנדה (1983) ופנמה (1989). גם ברית המועצות ניסתה לשנות משטרים בכוח, כמו למשל בפולין (1946), הונגריה (1956) וצ'כוסלובקיה (1968). אך בכל המקרים הללו נחלו המעצמות כישלון בטווח הארוך (להוציא אולי המקרים הזניחים של גרנדה ופנמה). הניסיון של מעצמות אחרות, כמו בריטניה וצרפת, אף הוא אינו מוצלח בתחום זה, ונזכיר רק את מלחמת סיני ב־1956, שלא זו בלבד שלא הצליחה להפיל את משטרו של גמאל עבד א־נאצר במצרים, אלא הפכה אותו לגיבור לאומי.
בזירה המזרח־תיכונית, דוגמאות בולטות הן כמובן מלחמות ארה"ב נגד אפגניסטן (2001) ונגד עיראק (2003) בעקבות אירועי 9/11 וכחלק מ"המלחמה בטרור" שעליה הכריז ממשל ג'ורג' בוש הבן. כידוע, סילוק סדאם חוסיין ומפלגת הבעת' בעיראק וכן פירוק הצבא העיראקי הביאו לתוהו ובוהו במדינה, שבעקבותיו פרץ מרד והופיע ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). גם הפלת משטר הטליבאן באפגניסטן, שנתפסה בתחילה כמוצלחת, מצטיירת כיום ככישלון צורב. אגב, זהו הלקח ההיסטורי שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ניסה להנחיל לעמיתיו בישראל, ומנהיגי מעצמות אחרות שביקרו בארץ יכולים לספק לקחים דומים. אכן, גם במקרים "האידיאליים" של שינוי משטר בכוח, כמו בגרמניה וביפן בתום מלחמת העולם השנייה, מעצמות המערב לא סילקו את המשטר כולו אלא רק את פושעי המלחמה המתועבים ביותר, בעוד אחרים השתלבו במשטר הדמוקרטי החדש או גויסו לסייע במלחמה הקרה.
אך מדוע ללכת רחוק? הניסיון של ישראל עצמה ב־75 שנות עצמאותה מלמד כי אין לה כמעט שום יכולת להביא לשינוי משטר במדינות השכנות, גם לא אצל שכניה הפלסטינים. כך למשל, בשנות השמונים ניסו ראש הממשלה מנחם בגין והשר אריאל שרון להחליף את הנהגת אש"ף ב"אגודות הכפרים" בשטחים, והכישלון היה חרוץ. אחר כך ההנהגה הישראלית העלימה עין מפעילותו של חמאס בשטחים, בעיקר משום שראתה בו מתחרה לאש"ף החילוני והלאומי, ועל התוצאות הטרגיות של איוולת זו אין טעם להרחיב. גם הניסיון להמליך את בשיר ג'ומאייל על לבנון ב־1982 ואחר כך להשליט את צד"ל על אזור הגבול הישראלי-לבנוני נכשלו לחלוטין, ומתוך הכאוס בלבנון עלה ופרח ארגון חזבאללה, שהחל לתקוף לא רק את ישראל אלא גם את ארה"ב, שתמכה בנשיא אמין ג'ומאייל. נוסיף על כך כי במקרה של רצועת עזה, שינוי משטר הוא בעייתי אף יותר שכן אין מדובר במדינה עצמאית וריבונית.
ונניח לרגע שישראל תצליח "למוטט את שלטון החמאס" ברצועת עזה, תשלוט בה באופן זמני, ואז תיסוג משם באופן חד־צדדי. מה אנו יכולים ללמוד מהניסיון של נסיגות חד־צדדיות לעומת הסכמים פורמליים עם גורם מוסמך ולגיטימי מהצד השני של הגבול? בהקשר הישראלי, אנו מוצאים מצד אחד שני חוזי שלום פורמליים – עם מצרים (1979) ועם ירדן (1994), שהביאו להתחייבויות הדדיות של שני הצדדים, לכתובת אחראית וליציבות יחסית בגבול הבין־לאומי עם שתי מדינות אלה עד עצם היום הזה. ניתן להזכיר בהקשר זה גם את הסכמי שביתת הנשק (1949) עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, אף כי אלה הביאו ליציבות רק עם חלקן (למשל עם לבנון עד 1967).
אם ישראל תכבוש את רצועת עזה ותחליט לסגת ממנה ללא הסדר מוסכם, כפי שעשתה בעבר, התוצאה עלולה להיות "לבנוניזציה" שלה על כל המשתמע מכך עבור תושבי הרצועה אך גם עבור ישראל
מצד שני, הנסיגה ("יציאה") החד־צדדית של ישראל מלבנון במאי 2000 וגם הנסיגה ("התנתקות") מרצועת עזה ב־2005 לא הביאו ליציבות ביחסים בין ישראל לבין לבנון והפלסטינים אלא לעימותים אלימים ("מלחמת לבנון השנייה" ב־2006 וה"סבבים" האלימים עם חמאס ועם הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה). זאת בעיקר משום שהצעד החד־צדדי של ישראל לא הוביל לשרטוט של גבול בין־לאומי מוכר ומוסכם על שני הצדדים שיש לו לגיטימציה בין־לאומית. יתר על כן, מהפלסטינים לא נדרשה מחויבות והדדיות. נזכיר כי במקרה של ה"התנתקות" מעזה הרשות הפלסטינית אומנם ביקשה להיות מעורבת בתהליך, אך ממשלת ישראל היא שסירבה לכך.
גם דוגמאות נוספות מההיסטוריה של היחסים הבין־לאומיים אינן מבשרות טובות עבור נסיגות חד־צדדיות בלא הסכם עם הצד השני. כך למשל, יש מקרים רבים של תהליכי דה־קולוניזציה באפריקה שבהם המעצמה הקולוניאלית עזבה את מושבותיה ללא העברה מסודרת של השלטון, והתוצאה הייתה תוהו ובוהו ומלחמות אזרחים, כמו למשל פורטוגל ואנגולה ומוזמביק ובלגיה וקונגו. לעומת זאת, הסכמים בין מדינות ריבוניות, ובמיוחד כאלה השומרים על האינטרסים שלהן, כפי שקיימים בין ישראל לבין מצרים וירדן, נוטים להחזיק מעמד לאורך זמן, והדבר נכון לא רק באזורנו.
מן הדברים האלה עולות שתי מסקנות חשובות: ראשית, ישראל לא תוכל לקבוע לבדה את אופי המשטר ברצועת עזה, אלא היא תצטרך לעשות זאת בשיתוף פעולה עם מדינות מתונות באזור, עם ארה"ב ועם גורמים בין־לאומיים אחרים, ובראש ובראשונה עם בני שיח בצד הפלסטיני שמעוניינים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל ולא במקומה. שנית, אם ישראל תכבוש את רצועת עזה ותחליט לסגת ממנה ללא הסדר מוסכם, כפי שעשתה בעבר, התוצאה עלולה להיות "לבנוניזציה" שלה על כל המשתמע מכך עבור תושבי הרצועה אך גם עבור ישראל.
פרופ' אריה קצוביץ מלמד במחלקה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ומתמחה בתהליכי שלום. פרופ' אורן ברק מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ומתמחה בסכסוכים ובהסדרים.
