בסוף השנה שעברה התקבלה במועצת הביטחון של האו״ם החלטה 2334, שבה הוכרזו ההתנחלויות בשטחים הכבושים, לרבות ירושלים המזרחית, כבלתי חוקיות וכהפרה בוטה של הדין הבין-לאומי בידי ישראל. למרות שההחלטה נתנה ביטוי לעמדה בין-לאומית ידועה ומקובלת על מרבית מדינות העולם, התקשורת הישראלית עסקה בכך בהרחבה והאירוע אף זכה לסיקור בשידור ישיר בטלוויזיה.
החדשה הגדולה לא הייתה טמונה בתוכן ההחלטה, אלא בעובדה שארצות הברית אפשרה אותה בכך שנמנעה מהטלת וטו. מראשית שנות האלפיים הטילה ארצות הברית וטו על עשר החלטות של מועצת הביטחון שעסקו בסכסוך הישראלי פלסטיני. למעט הפעם הזו, בה זכה הנושא לסיקור נרחב בשל חוסר הוודאות לגבי עמדתה של ארצות הברית בעניין, שאר הפעמים עברו בשקט יחסי. לו הייתה ארצות הברית מטילה וטו כהרגלה, סביר להניח שבישראל לא היו שומעים על החלטה 2334 כשם שלא שמעו על קודמותיה.
מאז התקבלה החלטת האו״ם התקשורת הישראלית כמעט שלא נגעה במתרחש בזירה הדיפלומטית הבין-לאומית בהקשר לסכסוך הישראלי פלסטיני, וודאי שלא טרחה לעקוב אחר מדיניות האו"ם נוכח ההחלטה. רמזים למתיחות בין הקהילה הבין-לאומית לישראל בהקשר זה ניתן היה למצוא בפגישתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עם ראשת ממשלת בריטניה, שעסקה מעט במתרחש (זה המקום להזכיר שגם לבריטניה זכות וטו במועצה, אך היא הצביעה בעד ההחלטה). כן פורסם כי חוק ההפקעה ("ההסדרה") העיב על פגישתה של קנצלרית גרמניה עם נתניהו. לצד זאת, התקשורת הישראלית דיווחה בלי סוף על ממשל טראמפ ועל הפגישה הצפויה בין הנשיא האמריקאי הנכנס לבין נתניהו.
בסיום החלטה 2334 נכתב כי המועצה מתחייבת כי הנושא ימשיך לעמוד על סדר היום שלה, וכי היא מבקשת מהמזכיר הכללי של האו"ם לעדכנה בנושא מדי שלושה חודשים. אולם התקשורת הישראלית מיהרה לעבור לסיפור הבא: חוק ה"הסדרה", שנועד להכשיר את חוקיותן של התנחלויות בגדה המערבית שנבנו על קרקעות פרטיות של פלסטינים. עד מהרה נשכח סדר היום הבין-לאומי בעניין ההתנחלויות.
אולם האו״ם לא שכח את החלטתו. ב-17 בינואר הציג ניקולאי מלאדנוב, שליח מועצת הביטחון למזרח התיכון, סקירה למועצה, במהלכה התייחס למתח הגואה בשטח עקב החלטה 2334 ולוועידת פריז שעמדה להתקיים. מלאדנוב הצהיר כי "החלטות והצהרות לבדן לא ישיגו שלום צודק ובר קיימא. מה שנדרש זו פעולה, וקודם כל מהצדדים עצמם".
ב-3 בפברואר הפציר מומחה מטעם מועצת האו״ם לזכויות אדם לפעול לעצירת הבנייה בהתנחלויות, ואמר כי "הודעת ממשלת ישראל על הבנייה בהתנחלויות כחודש לאחר החלטת מועצת הביטחון היא התנערות מתריסה ומטרידה". בהמשך לכך הובהר כי "אם הקהילה הבין-לאומית מתכוונת לשמור את מה שנותר מפתרון שתי המדינות אסור להניח כי החלטות, הצהרות ביקורתיות וכנסים בין-לאומיים ישנו את התנהגות המדינה בנסיבות אלו".
כעבור שלושה ימים הביע מלדאנוב דאגה נוכח ההצבעה הממשמשת ובאה על חוק ה"הסדרה". הוא הזהיר כי לחוק "תהיינה השלכות חוקיות לגבי ישראל והסיכוי לשלום ישראלי-ערבי יפחת בצורה ניכרת". יום לאחר מכן הביע מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גיטרש, מורת רוח נוכח קבלת החוק בישראל והכריז כי הוא מהווה הפרה של הדין הבין-לאומי. בעוד שהתקשורת הישראלית עסקה בהרחבה בחוק ה"הסדרה" לקראת ההצבעה עליו בכנסת, היא לא דיווחה כלל על הנעשה והנאמר במועצת הביטחון של האו״ם בעניין – אותה מועצה שרק שבועות ספורים קודם לכן סוקרה פעילותה באינטנסיביות.
יתכן שאם הציבור הישראלי היה נחשף יותר לפעילות ולהלך הרוח באו"ם היה לו קל יותר להבין את שורשי היחס כלפי מדיניותה של ישראל בעולם. רוב מוחלט של מדינות העולם מצביעות לטובת פתרון שתי המדינות בגבולות 67' ופתרון צודק לבעיית הפליטים. בישראל נהוג לפרש זאת כתוצר של רוב ״אוטומטי״ לעמדה הפרו-פלסטינית, המוסבר על ידי מספרן של המדינות הערביות והמוסלמיות ברחבי העולם. אך יש לזכור שמדינות אירופה הן חלק מאותו רוב, יתר על כן, ההתנגדות לכיבוש ולמפעל ההתנחלויות הישראלי היא עמדתן המסורתית של בריטניה וצרפת, שלהן זכות וטו במועצת הביטחון.
בניגוד לפרשנות הרווחת בישראל, האו"ם, ושחקנים אחרים בקהילה הבין-לאומית, אינם עסוקים בישראל בלבד. בשבועות האחרונים עסקו במועצת הביטחון באפגניסטאן, קונגו, צפון קוריאה, תימן, האיטי, סומליה ומדינות נוספות. במועצה לזכויות אדם עסקו בתאילנד, מיאנמר, איראן ועוד, והמזכיר הכללי גינה את צפון קוריאה ואת הצו שפרסם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בנוגע לכניסת אזרחים משבע מדינות מוסלמיות במזרח התיכון. באתר מועצת הביטחון של האו"ם, הגוף היחיד עם סמכויות אכיפה ממשיות, מופיעה החלטה אחת בדף הבית, הנוגעת להסכם המעצמות מול איראן בסוגיית הגרעין מ-2015.
על אף גינויים והחלטות חוזרות ונשנות, לרבות במועצת הבטחון, מצליחה ישראל להימנע מצעדים נגדה זה חמישים שנה. גם חוות הדעת של בית הדין בהאג מ-2004, שקבעה פה אחד שההתנחלויות אינן חוקיות, לא שינתה הרבה.
סביר להניח כי הפעם הבאה שנשמע על הנעשה במסדרונות האו"ם ובדיפלומטיה הבין-לאומית תהיה רק בסקנדל או בפסטיבל הבא. הסיקור התקשורתי בישראל בנושא הדיפלומטיה והדין הבינלאומי סובל, כמו בתחומים רבים אחרים, ממשיכה לסנסציות. אולם הסחף נגד הכיבוש הישראלי בשטחים מתקדם לאטו בדיפלומטיה הבין-לאומית, ואותו התקשורת הממסדית בישראל מחמיצה בעקביות.
עריכה: ד"ר לילך אסף
שי פרנס, בעל תואר שני לתקשורת, עוסק בסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקשורת הישראלית
