השבוע חטפה ישראל סטירת לחי דיפלומטית: הפרלמנט האירופי הכיר עקרונית במדינת פלסטין, ובמקביל, בית הדין של האיחוד האירופי הוציא את חמאס מרשימת הטרור. אפשר לנהל ויכוח ענייני על ההחלטות הללו, אבל בנימין נתניהו החליט ללחוץ היישר על "בלוטת השואה", שתגרום – כך הוא מאמין – לשומעיו ולמצביעיו הפוטנציאלים התקף זעם קדוש. וכך הוא הגיב: "נראה כאילו יותר מדי אנשים באירופה, על האדמה שעליה נטבחו שישה מיליון יהודים, לא למדו דבר. אך אנו בישראל למדנו."
לאירופאים יש היסטוריה עקובה מדם. מה שהם חוללו לעצמם וליהודים, כל תנועות הטרור בעולם עדיין לא הצליחו לעולל למין האנושי. אבל דווקא בעשורים האחרונים נראה כי הם למדו שיעור חשוב – בעוד שנתניהו לא היה בכיתה כשלמדו אותו.
השיעור התחיל בוורסאי, בשנת 1919, עם סיום מלחמת העולם הראשונה. לאחר ש"מעצמות המרכז", ובהן גרמניה, נכנעו, "מדינות ההסכמה" דרשו מהן הכרה באחריותן לפרוץ המלחמה ופיצויים לנפגעים. בעיני הגרמנים, המנצחים השפילו את "מעצמות המרכז", ובראשן גרמניה, ורוששו אותן. כעבור קצת למעלה מעשור, העוני והזעם בגרמניה הובילו לעליית הנאצים. כמה שנים אחר כך פתחו הגרמנים במלחמה וחוללו את השואה – אותה שואה שנתניהו מיהר השבוע לגייס כדי לסנוט באירופאים.
עם סיום מלחמת העולם השנייה, שגבתה את חייהם של בין 50 ל-80 מיליון בני אדם ומחקה כמעט כליל את יהדות אירופה, החליטו מנהיגי העולם, בראשות ארצות הברית, להנהיג מדיניות הפוכה לזו שנקטו לאחר מלחמת העולם הראשונה. דיפלומטים אמריקאים בהנהגת ג'ורג' מרשל החליטו הפעם שבמקום להטיל על המפסידים עונשים כספיים כבדים הם יעניקו לכל מדינות אירופה, כולל גרמניה, סיוע כלכלי לשיקומן. "תכנית מרשל" שמה לעצמה למטרה להעמיד את אירופה על הרגליים וכך להפסיק את שרשרת המלחמות שהרסו בה כל חלקה טובה.
עיבוד תמונה: עמיר שיבי
האירופאים והאמריקאים למדו את השיעור. הם הבינו שכדי להשיג שלום בר קיימא ולהבטיח את עתיד אירופה ושאר העולם, יש לסלוח לאויבים, אפילו לנאצים. השפלה ונקמה נוסח הסכמי השלום של מלחמת העולם הראשונה רק מלבות שנאה ונקמה. וכך, עם תום מלחמת העולם השנייה העבירה ארצות הברית כספים לאירופה, כולל לממשלת גרמניה.
אכן, מקומם היה לראות כיצד פקידים גרמנים, ששנים ספורות קודם לכן ניהלו את גרמניה הנאצית, מקבלים כסף מאויביהם. אבל אין לשכוח שמדינת ישראל הצעירה הסכימה אף היא לקבל את "גרמניה החדשה", קרי, לקיים עמה יחסים דיפלומטיים ולקבל כספי שילומים, פחות מעשור אחרי שהנאצים רצחו שישה מיליון יהודים. למרות הכעס שהתנהלות שכזו יכולה לעורר, במבט לאחור ברור כי התבונה הפוליטית הייתה עם ארצות הברית ובעלות בריתה. שיקומה של גרמניה הבטיח את השלום באירופה ובעולם כולו.
כדאי אפוא לבחון מה האירופאים למדו על בשרם. סכסוכים – הן הסכסוכים בין מדינות אירופה הן הסכסוך הישראלי-פלסטיני – אינם נפתרים כל עוד הצדדים דורשים נקמה ושקועים עד צוואר בטיפוח תחושתם שהצדק לצידם. במצבים כאלה מהלומות והשפלות אינן מקדמות את השלום, אבל הסכמים המשרתים את האינטרסים של הצדדים הלוחמים דווקא כן. האירופאים הבינו זאת והצליחו לגבור על יצר הנקם, גם לאחר שלמעלה ממאה מיליון בני אדם נהרגו על אדמת אירופה במלחמות המאה העשרים.
זה השיעור שנתניהו החמיץ. הצדקנות והרחמים העצמיים שהוא מטפח במאבק בין ישראל לפלסטינים דומים מאוד לאלה שהאירופאים הרגישו וטיפחו בתום מלחמת העולם הראשונה. כולנו יודעים מה הדבר עולל לאירופאים וליהודים. ולכן, כל עוד נתניהו מתחשבן עם הפלסטינים – ששמחים, מצידם, להתחשבן איתו חזרה – ישראל והפלסטינים ימשיכו לשלם את המחיר בחיי אדם. לא חייבים להגיע למאה מיליון בני אדם כדי ללמוד את השיעור הזה.
