קריסתה של ברית המועצות וגל הדמוקרטיזציה של מזרח אירופה ואמריקה הלטינית במהלך שנות ה-90׳ נתפסו על ידי פרשנים רבים כהוכחה לכך שהמאבק בין האידיאולוגיות השונות הוכרע, וכי התפשטות ה"ליברליזם המערבי" בלתי נמנעת.
במהלך שנות ה-90׳ נערכו לראשונה בחירות חופשיות במדינות שונות ברחבי העולם, ארגוני חברה אזרחית שגשגו וכמוהם גם אמצעי תקשורת עצמאיים. אולם בשנת 2005 מדדים של חופש העיתונות, אופי הבחירות וזכויות האדם והאזרח החלו להעיד על מגמת נסיגה. תחילה ניתן היה לחשוב שמדובר בסטייה חד-פעמית, אך המגמה ממשיכה כבר 11 שנה, במהלכן מדינות דמוקרטיות (בייחוד צעירות) וכאלו בעלות משטרים סמי-דמוקרטיים התדרדרו לשלטון אוטוריטרי.
בחמש השנים האחרונות הואצה מגמה זו והתרחבה גם לדמוקרטיות ליברליות ותיקות עם התחזקותם של נבחרי ציבור פופוליסטים בעלי נטיות סמכותניות. נצחונו של טראמפ בבחירות בארצות הברית מייצג מגמה זו וצפוי אף לחזק אותה בשל מעמדה ההגמוני של ארצות הברית במערכת הבינלאומית. ניצנים של השפעה שלילית זו ניתן כבר לראות במזרח התיכון.
בניגוד למשטרים בעידן המלחמה הקרה, המשטרים הסמכותניים והאנטי-ליברלים החדשים מאפשרים את קיומן של בחירות, מפלגות אופוזיציה וארגוני חברה אזרחית ובלבד שאינם מאתגרים את השלטון. כך קונים לעצמם המשטרים הללו לגיטימציה בינלאומית ומאפשרים לאזרחים המתנגדים לשלטון למחות באופן שלא יערער על הסדר הקיים.
המשטרים ההיברידיים החדשים אינם מונחים על ידי אידאולוגיה סדורה בדרך כלל, ואינם מנסים לשלוט בכל תחומי החיים של אזרחיהם כפי שעשו המשטרים בתקופת המלחמה הקרה. לצד זאת, בשנים האחרונות החלו מנהיגים פופוליסטים שעלו לשלטון במדינות דמוקרטיות בבחירות חופשיות לדכא זכויות מיעוטים, ארגוני חברה אזרחית, אמצעי תקשורת, בתי משפט ומוסדות דמוקרטיים אחרים, בנימוק כי הם מייצגים את רוב העם.
אחד המאפיינים הבולטים של משטרים אלה הוא מתקפה על ארגוני חברה אזרחית. מעל 60 מדינות אימצו בעשור האחרון חוקים נגד ארגוני חברה אזרחית, לעתים בנוסח דומה למדי. חוקים אלה מגבילים את פעילותם או את האפקטיביות של פעילותם של ארגונים העשויים לאתגר את הסדר הפוליטי הקיים, בייחוד ארגוני זכויות אדם ואזרח. שורה של מדינות, בהן ישראל, עשו זאת באמצעות הגבלה או מניעה של מימון זר לארגונים אלה, באמתלה כי צעד זה נועד לקדם שקיפות או למנוע התערבות זרה בענייניה הפנימיים של המדינה.
שנה אחר שנה מדורג המזרח התיכון בתחתית הסולם הדמוקרטי בעולם על פי מדדים בינלאומיים שונים. גל המחאה במדינות ערב (2010—2012) הצליח להביא להדחתם של מספר דיקטטורים והפיח תקווה כי נורמות של זכויות אזרח ואדם יתפשטו סוף סוף למזרח התיכון. אולם בחלוף ההפתעה הראשונית מעוצמת התסכול העממי הצליחו המשטרים הערביים והאליטות המבוססות לסלק את איום ההפיכה באמצעות הרג המוני של מפגינים, מעצרים נרחבים, סיוע צבאי של בני ברית ואימוץ שיטות דכאניות נגד האוכלוסיה, או לחלופין באמצעות מתן סובסידיות נוספות לאזרחים במדינות המפרץ, שיכלו להרשות זאת לעצמן.
מגמות גלובליות אלה צפויות להתחזק לאחר עלייתו של טראמפ לשלטון. חרף הצביעות וחוסר העקביות של הממשל האמריקני בכל הנוגע להגנה על זכויות אדם ואזרח, מאז סיום המלחמה הקרה הוא שיחק תפקיד חיובי בדרך כלל במניעת התדרדרות במצב זכויות האדם במדינות ידידות לארצות הברית. ממשל טראמפ זנח את השיח והאתוס של דמוקרטיה וזכויות אדם. גרוע מכך, הוא אימץ לחיקה של ארצות הברית משטרים לא דמוקרטיים ולא ליברליים, וכך חיזק בקרבם את התחושה כי הם יכולים לנקוט צעדים נגד האופוזיציה מבפנים, צעדים שבעבר גבו מחירים גבוהים, לפחות במקרים מסויימים, מהמשטרים שנתמכו על ידי ארצות הברית.
במזרח התיכון ניתן כבר להבחין בניצני ההשפעה השלילית של ממשל טראמפ. לאחר שנפגש עם הנשיא המצרי א-סיסי שיבח טראמפ את "השתלטותו" של סיסי על מצרים, שלוותה בטבח הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית של מצרים (מעל 800 מפגינים תומכי האחים המוסלמים נטבחו ביום אחד באוגוסט 2013). מאז אותה פגישה עצר המשטר המצרי אנשי אופוזיציה נוספים ופרסם חוק חדש, שימנע בפועל את תפקודם של ארגוני חברה אזרחית.
בטורקיה, לאחר משאל עם שלווה בדיכוי האופוזיציה וכנראה גם זיופים, טראמפ היה אחד מארבעת ראשי המדינות הבודדים שהתקשרו לארדואן כדי לברכו על נצחונו, שפירושו הרחבת סמכויותיו השלטוניות. מאז הרחיב המשטר הטורקי את היקף המעצרים נגד פעילי אופוזיציה בולטים ובכלל זאת ראשי סניף אמנסטי אינטרנשיונל בטורקיה.
בישראל, עבודה מאחורי הקלעים של השגרירות האמריקנית הצליחה פעם אחר פעם למנוע יוזמות חקיקה אנטי-דמוקרטיות או בנייה באזורים רגישים במיוחד בגדה המערבית. אולם עם עלייתו של טראמפ הצהיר נתניהו על כוונה להעביר חוקים נוספים נגד ארגוני זכויות אדם, לרבות חוק שיחסום תרומות מישויות מדיניות זרות אך לא יפגע בעמותות הימין המקבלות תרומות פרטיות מחו"ל. השר יריב לוין, שמונה על ידי נתניהו לעבוד על הצעת החוק החדשה, הודה כי ״בתקופת ממשל אובמה זה לא היה עובר. הממשל הביע אי נוחות רבה מהצעת החוק. לממשל הנוכחי אין בעיה עם זה״.
חרף הרדיפות הבלתי פוסקות ממשיכים ארגוני חברה אזרחית לפעול ברחבי העולם ובמזרח התיכון ולהוות, לכל הפחות, אבן נגף במאמצי הדיכוי של השלטונות. במדינות רבות נותרו ארגוני החברה האזרחית הכוח המרכזי במאבק נגד פרקטיקות הדיכוי של השלטון, בשל חוסר תפקודה של האופוזיציה הפרלמנטרית. בטורקיה, למשל, היו אלו ארגוני חברה אזרחית שהובילו את הקמפיין להצבעת "לא" במשאל העם. על רקע זה ממשיכים השלטונות לחתור להשתקת ארגוני החברה האזרחית, חלשים ככל שיהיו.
