כאשר שלח האביב הערבי את סנוניותיו הראשונות אל הכיכרות ואל הרשתות החברתיות היה ברור כי לשמאל הערבי הקלאסי (פועלים, סוציאליסטים וקומוניסטים) אין יד ורגל בנעשה. מפלגות שמאל, בין אם התקיימו בפועל או על הנייר בלבד, נראו מעוררות רחמים כאשר פרסמו גילויי דעת בעד מחאת ההמונים. לא משום שרעיונותיו של השמאל לא היו אקטואליים, אלא משום שהשמאל הערבי קרס מבחינה רעיונית, פוליטית וכלכלית עשרים שנה קודם לכן, עם הסתלקותו של פטרונו הסובייטי.
אולם השמאל הערבי נפח את נשמתו לא רק עקב נפילתה של ברית המועצות אלא גם בשל אורחות חייו והתנהלותו משך עשורים. השיח על ואל פרולטריון בחברות אגרריות לא היה רלוונטי לחברות הערביות, ובכל שלבי התפתחותה של המדינה הערבית הזדנב השמאל אחרי הגל העולה, בין אם היה זה לאומנות חשוכה או משטרים אפלים. מפלגות שמאל כרתו בריתות על ימין ועל שמאל אך נבגדו תדיר, כפי שארע לקומוניסטים בסודאן, אשר נאסרו ונטבחו על ידי שותפיהם מיום האתמול.
הברית בין הקומוניסטים הסורים לבין משטר הבעת' של אסד האב, למשל, לא הועילה לראשונים ולא אפשרה להם לקדם את משנתם בגלוי ובאופן עצמאי מצלה של מפלגת השלטון. הקומוניסטים, באופן מיוחד, נכשלו כבר בשלב ייסוד המדינה הערבית בבחירת בעלי בריתם, בניתוח האינטרסים של השחקנים השונים ובהבנת התהליכים ההיסטוריים שהם עצמם דיברו עליהם. הטראומה שנלוותה לתהליך העיור בעולם הערבי, והשיבה המנטאלית מהעיר אל הכפר, היכו בשמאל הערבי והאיצו את התמוססותו.
גם הלאומיות הערבית, שבשלבי המאבק לשחרור מעול הקולוניאליזם ובניית המדינה העצמאית הפגינה סובלנות כלפי תנועות השמאל, הפכה את עורה, הגבילה ודיכאה את מרחב המחיה של השמאל משהושג נצחונה. ג'מאל עבד אלנאצר, למשל, דיכא חלקים מהשמאל הקומוניסטי אף שהיה בן חסות של ברית המועצות, וחוגי שמאל שלא סרו למרותו דוכאו ונאסרו. במילים אחרות, בתקופה שבה נראו רעיונותיו של השמאל מבטיחים, וזכו לתמיכה ציבורית ופוליטית, הוא נרדף ודוכא.
המכה השנייה ניחתה על השמאל הערבי כאשר החל האסלאם הפוליטי לצבור תאוצה. המשטרים חבטו בשמאל באמצעות כוחות האסלאם, החלישו אותו עוד יותר וזכו בלגיטימציה מחודשת מצד החוגים הדתיים המתחזקים. הגדיל לעשות אנואר אל-סאדאת במצרים, כאשר השתמש באחים המוסלמים נגד כוחות נאצריסטים, סוציאליסטים ומרקסיסטים במדינה.
השמאל, מצדו, העדיף את השלטונות המתעמרים בו על פני האחים המוסלמים המתנגדים לו. כך היה למשל בסוריה, שם חשש השמאל מפני עלייתם של האחים המוסלמים לשלטון. בנסיבות הקשות ששררו במרחב הערבי העדיף השמאל לשרוד מאשר להציע אלטרנטיבה. בדיוק משום כך איבד גובה, התכנס בעצמו, התפצל והתאחד חליפות; קריסת הגוש המזרחי רק סיפקה את תעודת המוות הרשמית שלו.
רעיונותיו של השמאל הערבי נגזרו בעיקר מהקומוניזם והסוציאליזם העולמי ומהמאבק לשחרור לאומי, ואין תמה ששגשג באמצע המאה הקודמת. אולם כאשר נקלע לחלוקת שלל השלטון בראשית עידן העצמאות הערבית הוא נתקל בהדרגה במכשולים רבים ונצבע בצבעים זרים לעולם הערבי ולאסלאם. תמיכתם הנוכחית של רבים מהשמאל הערבי בקַצָּב מדמשק מעידה יותר מכל על קפאונם אי שם בשליש הראשון של המאה הקודמת, עת נאבקו הסורים על שחרורם מעול הקולוניאליזם הצרפתי.
ברור, אם כן, שלשמאל לא היה כל חלק באביב הערבי. הוא נגרר בעל כרחו אל המחאה, ואף זאת עשה בזהירות בשל מחויבותו למשטרים הכושלים. בפרסומים רבים של מנהיגי המחאות נתפס השמאל הערבי הקלאסי כחלק מהסדר הישן שהכזיב. השמאל, מצדו, הצדיק את דימויו, וברגע שדרך כוכבו של דאע"ש במרחב החלו ארגוני שמאל ערבי, לרבות בישראל, לקונן על לכתם בטרם עת של קדאפי בלוב וסדאם חוסיין בעיראק, וכמובן להלל ולשבח את משטר אסד בסוריה.
המשבר שפקד את השמאל הערבי הוא השתקפות של המשבר שפקד את השמאל בעולם כולו, אשר נכשל בהתאמת עצמו לעידן הגלובאלי לאחר שהתעצב בגבולות הפיזיים והרעיוניים של המדינה הטריטוריאלית. תנועות השמאל בעולם אף החמיצו את משמעותן המעשית של התיאוריות אותן בנו, ועליהן נבנו, הן עצמן. הן כשלו בניתוח תנועת ההון, כוח העבודה, המהפכה התקשורתית, דחיסת הזמן והמרחב, ומצוקתה של המדינה במערכת גלובלית על-מדינתית.
בשילוב של נאיביות, תמימות ויהירות קיווה השמאל בעולם כי הניהיליזם יפסח עליו, ושגה.
