רפאעי גם נחשב לאחד הקריקטוריסטים הארסיים ביותר ביחס לישראל, ובאיוריו שעסקו בעניינים מדיניים ובתהליך השלום מתואר היהודי בדמות הסטריאוטיפית האנטישמית המוכרת. כן נפוצים בקריקטורות שלו מוטיבים רבים, חלקם מזעזעים, של דם והרג של יהודים בערבים. על כן זכה רפאעי בתשומת לב מיוחדת בישראל: החל מדו"ח של מרכז המידע למודיעין וטרור על "תעשיית השנאה" בעיתונות הירדנית וכלה בסיקורים באמצעי תקשורת אחרים בישראל של ה"גל החדש" של קריקטורות אנטישמיות במדינה שיש עימה "שלום" (המירכאות במקור). רק במקרים יוצאי דופן הודו העיתונאים והמסקרים בישראל כי מדובר בקריקטורות שאינן בהכרח מייצגות; לרוב, הדיווח על הקריקטורות הערביות, ובעיקר בכותרות ובכותרות המשנה, נוסח בהכללה ועורר את הרושם כי העיתונות הערבית היא – כצפוי וכמתבקש, כביכול – אנטישמית. גם כתבות ומאמרים של עיתונאים ספציפיים גויסו כדי להעניק את הרושם הזה.
כל מי שמכיר את העיתונות הערבית היטב יודע כי מדובר בתמונה מעוותת וחלקית. בדיוק כמו בעיתונים בישראל ובעולם בכלל, בעיתונות הערבית ישנם עיתונים ביקורתיים (וארסיים) יותר כלפי ישראל וביקורתיים פחות כלפיה (גם אם קשה לכנותם "ליברלים" או "מאוזנים"), ובכל עיתון ההבדלים בין עיתונאים, פרשנים ומאיירים שונים יכולים להיות גדולים מאוד. אף שלא מוכרת לי טיפולוגיה יסודית של הקריקטורות בעיתונות הערבית, אני מתרשם כי מספר הקריקטורות הערביות שניתן לסווגן כ"אנטישמיות" בהשוואה לקריקטורות אחרות, העוסקות בביקורת חברתית ופוליטית פנים-ערבית, אינו גבוה באופן יחסי. מעבר לכך, קריקטורות אנטישמיות נפוצות במיוחד בסבבי עימות מזויין בין ישראל לבין שכנותיה (בשנים האחרונות – מול חמאס וחזבאללה), שבמהלכם תמונות וסרטונים קשים מוצגים תדיר ברשתות טלוויזיה פופולריות כמו אל-ג'זירה.
מובן שאין במיעוט הקריקטורות האנטישמיות כדי להמעיט מחומרת האיורים, שבכל עיתון רציני במערב ובישראל היו מצונזרים על הסף. אינני טוען גם כי ישנם עיתונים ערביים גדולים שניתן להשוותם לעיתוני השמאל בארץ ובעולם המערבי. אולם הצגתן של הקריקטורות הערביות כעוד חוליה בשרשרת של אנטישמיות ערבית מוחלטת ואינסופית חוטאת לא רק לאמת אלא גם להבנת תפקידן העיקרי של קריקטורות והומור פוליטי בעולם הערבי: ביקורת חברתית ופוליטית פנימית. למעשה, הביקורת על ישראל, היהודים והמערב היא חלק קטן מהביקורת המתפרסמת במדורי ההומור והסאטירה, ובכלל זה הקריקטורות, בעולם הערבי.
אם מטרתם של הסוקרים והחוקרים העוסקים בנושא האנטישמיות בעיתונות הערבית, ובקריקטורות בפרט, היא פוליטית – להוכיח את האמירה "עשו שונא ליעקב" – כדאי שיצהירו על כך מראש. אולם אם מטרתם היא מחקרית, עליהם לבחון את הקריקטורות בעיתונות הערבית במבט כולל ויסודי. מחקר שיטתי כזה, יש לשער, יגלה שקריקטורות והומור פוליטי אנטישמי אינו הז'אנר הדומיננטי בהומור הפוליטי המיוצר במדינות ערב, ויסיט את הדיון מרשעותם של הערבים למחוזות מורכבים ומעניינים יותר, כמו תפקידו של ההומור הערבי בחשיפת עוולות חברתיות ופוליטיות, חשיפה הנחשבת "טאבו" במאמרי דעה ובסיקורים מילוליים ברוב העיתונים הערביים. חבל שהיכרות אמיתית עם הערבים אינה עומדת תמיד בראש מעייניהם של אלה המתיימרים לחקור אותם.
