במשך עשרות שנים נשאו משטרים בעולם הערבי את דגל האחדות הערבית, אולם למעשה לא נקטו כל צעד לקידומה. היו אף מדינות שנקטו צעדים מנוגדים לתפיסת האחדות, החל במגבלות בתנועה בין מדינה למדינה, וכלה בפגיעה בחילופי הסחר בין מדינות ערב.
בעת ביקור המלך הסעודי סלמאן במצרים לפני שנתיים החליטו המלך ונשיא מצרים א־סיסי על הקמת גשר יבשתי ראשון שיחבר בין שתי המדינות מעל הים האדום, ובמסגרת הגדרתם מחדש את הגבול הימי ביניהן הכירה מצרים בבעלות סעודיה על האיים תיראן וסנאפיר. הסכם זה היה אמור להיות פרויקט דגל של מימוש החלומות ל"אחדות ערבית", אולם גורמי האופוזיציה במצרים, רובם מתומכי האחים המוסלמים, הביעו התנגדות חריפה להעברת האיים לסעודיה והאשימו את הנשיא א־סיסי ב"מכירת מצרים".
התנגדות זו חשפה את הפער בין שתי תפיסות עולם מנוגדות, המפצלות כיום את העולם הערבי והמוסלמי ומנותקות לחלוטין מסיסמאות העבר: מצרים וסעודיה עומדות בראש המחנה השואף להקים מסגרת אזורית חדשה המבוססת על קידום אינטרסים משותפים, פיתוח כלכלי והתגברות על משקעי העבר (למשל, התגברות על העוינות הבסיסית כלפי ישראל), ומולן ניצב המחנה התומך באסלאם הפוליטי, בראשות קטר וטורקיה.
כמה אינטלקטואלים מצרים מהזרם הליברלי מציעים מגוון פרשנויות למסגרת האזורית החדשה. האינטלקטואל אוסאמה אל־ע'זולי פרסם סדרה של שלושה מאמרים ושמה "א־סיסי ובן סלמאן – המזרח התיכון החדש". במאמריו אל־ע'זולי מבליט את ההבדל המהותי בין שיתוף הפעולה בעבר, שיתוף פעולה שהתבסס על "סולידריות במאבק עם אויב היסטורי" והגיע לשיאו ב־1973, לבין שיתוף הפעולה בהווה, המבוסס על "פרויקט שלום שנועד להתגבר על חילוקי דעות היסטוריים בעזרת פתרונות צודקים ופיתוח אזורי".
הכותב מזהיר מפני דבקות בסיסמאות של "ריבונות לאומית" המנציחות פלגנות וחילוקי דעות, ומציע להביט קדימה לעבר "גשר העתיד" בין מצרים לסעודיה. גשר זה יוביל, לדבריו, למזרח תיכון חדש של שלום ורציונליות, מזרח תיכון שיכלול גם את ישראל, לאחר שיימצא "נתיב חדש" לבעיה הפלסטינית ותבוטל חלוקת העולם ל"דאר אל־חרב" ו"דאר אל־אסלאם".
האינטלקטואל עבד אל־מונעם סעיד ממשיך באותו הקו וקובע כי אבד הכלח על הערביות הישנה, המנציחה פילוג במקום אחדות, ושואף ל"ערביות חדשה", המבוססת על הסדרי ביטחון אזוריים שיגנו על המדינות מפני האתגרים החדשים של טרור ופלגנות. עבד אל־מונעם מעז לאתגר את התאוריה של של הנאצריסט המושבע גמאל חמדאן, המבוססת על "הגאוגרפיה המדינית" של מצרים, ומעדיף במקומה את "הגאוגרפיה הכלכלית" האמורה להבליט את יתרונותיה הכלכליים של מצרים, ובראשם את הפיכתה למרכז אנרגיה במזרח התיכון. מכאן קצרה דרכו "להכשיר" את עסקת הגז שחתמה חברת דולפינוס המצרית עם ישראל לרכישת 64 מיליארד מ"ק גז טבעי ממאגרי לוויתן ותמר בשווי 15 מיליארד דולר. גם הסוציולוג סעד אל־דין אבראהים מבחין בין הערביות החדשה, שפירושה פיתוח ורווחה, לבין הערביות המהפכנית הישנה, שהובילה לדעתו למפלת 67'.
אפשר לומר שההבדל בין הפרדיגמות הישנות הרווחות עדיין בעולם הערבי לבין התפיסות החדשות הוא הבדל בין גישה של "משחק סכום אפס", המבוססת על ניגוד מוחלט בין כל הצדדים, לגישה של "רווח לכול", המבוססת על העדפת האינטרסים המשותפים. עבור מי שדבקים במשחק סכום אפס, כמו גורמי האופוזיציה במצרים, אין כל הבדל בין העברת האיים לסעודיה או ההחלטה להקצות 1,000 קמ"ר בדרום סיני לפרויקט התעשייתי־הכלכלי הסעודי הענק NEOM (פרויקט לפיתוח אזור עירוני שיתבסס על חידושי העתיד), לבין יבוא גז טבעי מישראל. בכל המקרים האלה כל הישג של הצד השני נתפס לא רק כהפסד למצרים, אלא אף כמעשה בגידה.
לעומת זאת, מאמרו של העיתונאי המצרי הבכיר מכרם מחמד אחמד מייצג את גישת הרווח לכול. מחמד אחמד מתאר את שורת ההישגים הצפויים למצרים מהעסקה עם ישראל, וכותב: "אתה מועיל לאחרים ומפיק תועלת לעצמך […] איזה נזק ייגרם למצרים אם ישראל תשיג מחיר הוגן עבור הגז שלה ואילו מצרים תחזק את השפעתה האזורית?"
בשורת הראיונות שהעניק יורש העצר הסעודי הוא התעכב באריכות על הבהרת המושג "משולש הרוע" כדי להסביר את הפער בין חזונו שלו לבין חזונם של האחים המוסלמים. בעת ביקורו במצרים אמר יורש העצר שאיראן, טורקיה וארגוני הטרור הם צלעות המשולש, אולם נוכח מחאותיה של טורקיה התחיל להשתמש במושג הגנרי "האחים המוסלמים". בריאיון לכתב העת אטלנטיק שטח יורש העצר את חזונו לעתיד המזרח התיכון, וכלל בו אפשרות לשיתוף פעולה עם ישראל לאחר פתרון הסוגיה הפלסטינית (בלי לפרט).
במאמר "מחמד בן סלמאן ופלסטין" הציג האינטלקטואל הסעודי פיצל אל־עסאף את יורש העצר כ"מבוגר האחראי" בסוגיה הפלסטינית, לעומת חמאס וארגונים אחרים ה"ממהרים" למצוא חסות אצל "פושעי המלחמה האיראניים" ולהפוך את פלסטין לסחורה. ואילו עורך העיתון אל־שרק אל־אוסט, במאמרו "הצלת הנכדים [עדיפה] על נקמת הסבים", קובע שתם עידן הצבאות הקובעים את המפות לטובת ה"גנרלים" של עמק הסיליקון, ומזהיר מפני בריחה מאתגרים לעבר "מערות ההיסטוריה".
לסיכום, מצרים וסעודיה מקדמות שורה של צעדים שנועדו ליצור מציאות אזורית חדשה המבוססת על השתלבות בעולם הגלובלי והתמודדות משותפת עם אתגריו, מתוך הבנה שיש להשתחרר מסיסמאות המבוססות על הנצחת משקעי איבה היסטוריים ומערכים המנציחים סכסוכים ופילוגים. הגישה החדשה נותנת מקום להשתלבות ישראל באזור, בתקווה שתימצא הדרך להגיע להסדר עם הפלסטינים.
