בקיץ 2011 הכריזה מועצת העוּלַמַא (חכמי הדת) האינדונזית כי מִכְרות שפוגעים בסביבה אסורים בתכלית על-פי השַרִיעַה (ההלכה המוסלמית). בפַתְוַא (פסק הלכה) שנתנו הם הבחינו בין כרייה "ירוקה" לכריה שפוגעת במערכות אקולוגיות יבשתיות וימיות, מזהמת את האויר ואת המים או מגבילה את מגוון צורות החיים. המועצה פסקה כי כל פעולות הכרייה שמסכנות את בריאות הציבור אסורות על-פי השריעה, וקראה לממשלה להתחשב בנקודה זו בעת חלוקה של זיכיונות לכרייה.
מועצה זו מעורבת מאוד בשיח הציבורי באינדונזיה, ופסק ההלכה על מדיניות הכרייה הוא אחד מני רבים. נוכחותו של השר לאיכות הסביבה במסיבת העיתונים בה פורסמה הפַתְוַא נתפסה כעניין טבעי. גם המחשבה הירוקה שבאה לידי ביטוי בפסק ההלכה אינה יוצאת דופן, גם אם תוכנו תואר בעיתונות אינדונזית כ"נדיר". שפע של פסקי הלכה "ירוקים" פורסם בשנים האחרונות, בתגובה לפניות רבות אל המועצה בבקשת הנחיה הלכתית או הדרכה מוסרית כיצד לנהוג בנושאים שקשורים באיכות הסביבה ובבריאות במובנה הרחב ביותר. רשימה קצרה של נושאים שעליהם נשאלים פוסקי הלכה בשנים האחרונות כוללת צמחונות, נטיעת עצים וגיזומם, ניתוח בבעלי חיים, החזקת בעלי חיים בכלובים, ועוד.
הדיון ההלכתי הוא רק מרכיב אחד בשיח רחב על מחשבה מוסלמית ירוקה. בשיח משתתפים דוברים מוסלמים מרקע מגוון – אנשי דת, אינטלקטואלים, עורכי דין ואקטיביסטים; שיעים וסונים; כאלה המתגוררים במדינות מוסלמיות ואחרים בקהילות מוסלמיות במערב. המטרה המשותפת היא ניסוח העקרונות שאמורים לעמוד בבסיסה של מחשבה סביבתית כוללת, שנתפסת בעיניהם כמחשבה מוסלמית. המחשבה המוסלמית הירוקה מקיימת דיאלוג עם לא-מוסלמים, אך חלקם של אלה בשיח מוגבל לאחד משני תפקידים: דיון השוואתי עם מחשבה סביבתית יהודית, קתולית, וכו' כדי לגזור ממנו על ייחודה של המחשבה המוסלמית; ומומחים שנקראים לסייע אד-הוק במידע או בטכניקה. כמקובל, הדיון מתבסס על מקורות מוסלמיים, ונעשה נסיון לאשש טיעונים או התנהגויות על-ידי הצגת תקדימים מהקוראן, מספרות החַדִית' ומאירועים היסטוריים שונים.
במחשבה המוסלמית הירוקה בולטים מספר עקרונות: תַוְחִיד (יחידות האל ואחדותו): היקום נברא בידי אללה כישות אחת, אך הוא מורכב מברואים רבים. גיוון ביולוגי הוא עובדה ואפילו הכרח, המעשיר את העולם ומייפה אותו; מִזַאג' (איזון והרמוניה): שיווי משקל צודק בין הצרכים של כל הברואים בעולם הוא הכרח. הברואים בטבע ובאנושות תלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה, וכך אמורים לאזן זה את זה; חִ'לַאפַה ו-אַמַאנַה (נאמנות): בני האדם מייצגים את אללה ויש להם הרשות והזכות להשתמש בטבע לצרכיהם ועל-פי שיקול דעתם. עם זאת, עליהם להעריך ולכבד את הברואים האחרים בעולם, ולהכיר באמת ובתמים שכולם נבראו בידי אללה. משום כך עליהם לרסן את גאוותם וחומרנותם ולהעדיף חשיבה ופעולה שמעמידים את הסביבה במרכז.
עקרונות אלה משרתים מוסלמים מאמינים בשלוש צורות. הם מאפשרים להם להבנות מה שלדידם נתפס כמחשבה מוסלמית מובחנת מזו שנוצרה בהקשרים תרבותיים ודתיים אחרים; מדגישים את העליונות המוסרית של מחשבה מוסלמית על מחשבות אחרות; ומסייעים בגישור על מחלוקות ויריבויות פנימיות באסלאם. המוסלמים הירוקים מתייחסים באופן מהותני לאסלאם הירוק: כל מוסלמי באשר הוא אמור לאמצו, ללא הבדל בין זהות הלכתית, עמדה תיאולוגית, תפיסה פוליטית או שייכות אתנית.
דוגמא בולטת לתפיסה זו היא סַיִּד חוּסין נַסְר (יליד 1933), פילוסוף מוסלמי ואיש אקדמיה מערבי המכהן כפרופסור למדעי האסלאם באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. נַסְר, יליד טהרן, הוא בנו של מי שהיה רופאם האישי של הפהלווים וממקימי מערכת ההשכלה המודרנית באיראן. עבודת הדוקטורט שלו בהרווארד נכתבה על היסטוריה של מדע ושל למידה. לאחר שחזר לאיראן מונה לפרופ' באוניברסיטת טהראן ולנשיא האקדמיה האימפריאלית לפילוסופיה, אך לאחר המהפכה ב-1979 חזר לארה"ב. כבר בשנת 1966 הקדיש נַסְר סדרת הרצאות לנושא "אדם וטבע", שבהן חיבר את הסיבות למשבר הסביבתי למודרנה שיושמה באופן מערבי וקיצוני מדי. הפתרון שלו נשען על חשיבה מוסלמית ועל התייחסות רוחנית יותר כלפי הטבע הבלתי-אנושי (צמחיה, בעלי חיים ומינרלים), הגוזרות לדעתו דרך פעולה רחומה והוליסטית יותר. מה שהחל בקיץ 1966 כדיון פילוסופי ותיאולוגי הבשיל לכדי משנה סדורה ואקטיבית שניכרת היטב בהחלטה של חכמי הדת האינדונזים מקיץ 2011.
