הביוגרפיה של אבו בכר אל-בגדאדי, המנהיג הנוכחי של "המדינה האסלאמית" (אשר מוכרת גם בשם דאע"ש), אשר נכתבה על ידי כמה מחסידיו, מלמדת על כך שיש לו אויבים מבית וכי הם אינם חוסכים ממנו ביקורת. מחברי המסמך מעידים כי הוא נכתב כדי לעשות צדק עם מנהיגם, שהם מכנים "אמיר אל-בגדאדי", ומטרתו לגרום ל"תיאורטיקנים" המבקרים אותו לנצור את לשונם. ה"תיאורטיקנים" האלה הם ככל הנראה אסלאמיסטים קיצונים אחרים, אולי גם מנהיג אל-קאעדה, אַיְמַן אל-זַּוַאהִרִי, המצויים בסכסוך מתמשך עם אבו בכר אל-בגדאדי ואנשיו.
שורש המחלוקת בין מנהיגות אל-קאעדה לאנשי השטח בעיראק הוא לפני כעשר שנים. בערך בשנת 2004 שלח זואהירי מכתב למנהיג המקומי דאז, אבו מוסעב אל-זרקאוי, ובו טען שהוא ואנשיו מסבים נזק לאל-קאעדה כאשר הם עורפים ראשים, מצלמים את המעשה ומשדרים את החומר המצולם באמצעי התקשורת. אל-זרקאוי דחה את האשמותיו של אל-זואהירי. הוויכוח ביניהם, שנשא הן היבטים שיווקיים והן היבטים תיאולוגיים, הסתיים בשנת 2006, עם מותו של אל-זרקאוי בידי האמריקאים, אולם שותפיו-לדרך וממשיכיו של אל-זרקאוי דבקו בשיטותיו: הם סברו כי באמצעות רצח והטלת אימה מתוקשרים ניתן לגייס את הדור הבא של לוחמים לשורות תנועתם.
אולם בעוד ממשיכיו של אל-זרקאוי דבקו בהפחדה כאמצעי למשיכת לוחמים לארגון, הם ספגו מהלומות חוזרות ונשנות. כוחות הביטחון האמריקאיים והעיראקיים חיסלו את מנהיגיהם פעם אחר פעם, ונראה היה כי הם מאבדים את יכולתם להשפיע על גורלה של עיראק. למרות פעולותיהם האכזריות, עיראק ניהלה בחירות, הקימה כוחות ביטחון והייתה בדרך להקמת משטר מתפקד.
המפנה שחילץ את הקיצונים המוסלמים ממצבם הקשה התרחש בהדרגה והושפע משני תהליכים מכריעים: מדיניותו של ראש ממשלת עיראק, נורי אל-מאלכי, שניהל את המדינה באופן מחפיר ועשק את הסונים, והמלחמה בסוריה, שפתחה לפני הכוחות האיסלאמיסטים חזית שבה הם הגיעו להישגים ניכרים בשל התפוררות המדינה הסורית והסירוב האמריקאי והמערבי להתערב בנעשה שם.
עד השבוע האחרון דומה היה כי ארגון "המדינה האסלאמית" בנסיקה. הוא הצליח להביס את הצבא העיראקי, לכבוש את מוסול ואף לגבור על כוחות הכורדים ולאיים על אירביל, בירת החבל הכורדי. הוא נהנה מבסיס חזק בקרב כמה מן השבטים בעיראק, ואל-בגדאדי נראה כמנהיג פוליטי מיומן היודע כיצד לכלכל את צעדיו ולהשיג את יעדיו. במהלך כיבושיו נפלו לידי הארגון סכומי עתק – מאות מיליוני דולרים – ונשק רב שהחיילים העיראקים הותירו בעת שברחו מפניו. כיום, ארגון "המדינה האסלאמית" אינו סובל מחסור כלכלי, ואנשיו נלחמים בעזרת ציוד משוכלל ויעיל.
אולם בחינה מדוקדקת יותר של מצב הארגון, ובייחוד מעקב אחר האירועים שהתרחשו בשבוע האחרון, מלמדים שמצבו אינו טוב. הוויכוח המתנהל מול הנהגת אל-קאעדה, שהדיו נשמעים בביוגרפיה המוזכרת לעיל, ועימותים גלויים בין אבו בכר אל-בגדאדי לבין אל-זואהירי, שנחשפו באמצעי התקשורת, מלמדים על בעיה מהותית של הארגון: טהרנות ונוקשות רעיונית המובילות לפיצולים ומונעות מן האסלאמיסטים להקים כוח מלוכד וחזק. למעשה, בעיה זו משותפת לכל התנועות האסלאמיסטיות הקיצוניות: חוסר הנכונות להתפשר מוביל, במוקדם או במאוחר, להתפוררות. דוגמאות לכך ניתן לראות במאבק בין "המדינה האסלאמית" לבין "ג'בהת א-נוסרה" בסוריה ובמחלוקות הרבות בקרב תנועות אסלאמיסטיות בעיראק במהלך העשור האחרון.
נקודת תורפה נוספת של הארגונים האסלאמיסטיים הקיצוניים היא העובדה שהצלחתם נובעת מכישלונן של המדינות שבהן הם פועלים. כאשר מדינה מצליחה להקים מוסדות מתפקדים ולחלק את משאביה באופן סביר, חלק ניכר מהתמיכה העממית בארגונים הלוחמניים מתפוגגת. כרגע המצב בעיראק לוט בערפל, שכן בימים אלה הודח ראש הממשלה נורי אל-מאליכי, שמרבית הפרשנים והגופים המעורבים בפוליטיקה של עיראק מאשימים אותו בליבוי המתח הדתי בין השיעים לסונים. אם מחליפו, חידר אל-עבאדי, ישכיל לנהל את עיראק כהלכה, סביר להניח שמספר התומכים במדינה האסלאמית ילך ויצטמק בטווח הרחוק.
בחודשים האחרונים עברו אבו בכר אל-בגדאדי ואנשיו כמה קווים אדומים, ובימים אלה הם מתחילים לשלם את המחיר. כל עוד הוא ואנשיו הסתובבו בעיראק ובסוריה ופעלו ככוח טרוריסטי, האמריקאים והמערב נמנעו מלהתערב, אולם בשבועות האחרונים הם זכו להישגים אסטרטגיים לא מבוטלים, לרבות כיבוש מוסול והשתלטות על שדות נפט ומאגרי מים. כל אלה לוו ברצח עם בנוצרים והוצאות להורג המוניות מקרב השיעים. השילוב של הישגים אסטרטגיים ופשעים נגד האנושות הצליח להניע אפילו את הנשיא אובמה, שגאוותו על כך שהוציא את ארצות הברית מעיראק, לשלוח סיוע מסוגים שונים לכוחות הלוחמים נגד "המדינה האסלאמית". אבו בכר אל-בגדאדי ואנשיו מצאו עצמם מול אותו כוח שלפני שנים ספורות חיסל את מנהיגיהם. ייתכן שהעלייה על הרדאר האמריקאי מבשרת את סופו של גל ההישגים של "המדינה האסלאמית".
כפי שהוכח בעבר, הכוח הצבאי של ארצות הברית יכול לפגוע אנושות בארגונים האסלאמיסטיים, אולם הוא אינו יכול לחסל את עצם הופעתם ועלייתם, משום שארגונים אלה צומחים על רקע השחיתות וחוסר התקווה של האוכלוסייה הסונית בעיראק וסוריה. ביצת הטרור תיובש בעיראק רק כאשר יוצג פתרון מדיני. למעשה, קוצר היד של ארצות הברית בעיראק מזכיר את קוצר היד של ישראל בעזה. הצבא יכול לפגוע אנושות באויב, אך ללא פתרון מדיני לבעיות האמיתיות של האוכלוסייה, הטרור לא יחוסל; וכאשר תינתן לו הזדמנות, הוא יפגע שוב באוכלוסייה חפה מפשע.
