מאז מפנה המילניום מיצבו את עצמן מדינות המפרץ הפרסי כמגרש המשחקים העולמי לבנייה עירונית. מתכננים, אדריכלים ומעצבים מרחבי העולם המערבי נשאבו אל מערבולת המשאבים הבלתי מוגבלים הזו על מנת לממש את הרעיונות המורכבים והמפוארים ביותר שניתן להעלות על נייר השרטוט. מאחד הרעיונות הללו צמח "פרויקט מְשֶירֶבּ" – מפעל חידוש המרכז העירוני בלב דוחא בירת קטר. רובע "משירב", שמשמעות שמו היא "המקום בו שותים מים", הוא המרכז העיר ההיסטורי של דוחא, וסוגיית בנייתו מחדש בעת הזו שופכת אור על תהליכים חברתיים העוברים על החברה הקטרית.
מגמת העיור החלה באיחור במדינות המפרץ ביחס לעולם המפותח, אך גם ביחס לעולם המתפתח. עד עידן האמרת מחירי הנפט בשנות ה-70 של המאה הקודמת היו ערים במפרץ כמו דוחא, דובאי או מסקט ערי נמל שכלכלתן התבססה בעיקר על היותן תחנות מעבר ימיות בדרך להודו, על דיג או שליית פנינים. מרבית האוכלוסייה במפרץ חיה חיי נוודות מדבריים והערים עצמן התעצבו גם הן על פי חלוקה משפחתית ושבטית לאורכם של החופים. אולם העלייה במחיר ובביקוש לנפט הביאה במהלך שנות ה-70 להפיכתן של אותן ערי נמל כמו יש מאין לערי ראשה המרכזות, למעט בסולטנות עומאן, קרוב למאה אחוזים מהאוכלוסייה. כל המודלים העירוניים המוכרים התנפצו אל מול תופעת העיור המואצת הזו, אשר זכתה במחקר לכינוי Petro-Urbanism. הערים התכנו בעגה התקשורתית המערבית "ערי ההתפוצצות" (Boom-Cities).
העיור מהסוג החדש הושפע ממספר תהליכים שהתחוללו במקביל אותם ניתן להבין דרך מבט על התפתחות העיר דוחא. רוב מוחלט מאוכלוסיית המדינה הילידית היגר אל העיר במטרה ליהנות מההתפתחויות ומהזכויות הכלכליות שהעניקה הנסיכות לאזרחים. על מנת לבנות את העיר, לפתח מוסדות חינוך והשכלה, להקים תעשיות ולבנות ביורוקרטיה שלטונית יובאו בקצב גובר והולך אנשי מקצוע אירופאים, אמריקאים וערבים וכן פועלים, בעיקר מתת היבשת ההודית. עבור האחרונים נבנו מתחמי מגורים בשולי העיר או מחנות עבודה באזורי התעשייה בעיקר בסמיכות לנמל. אזרחים קטרים בעלי משפחה שהיגרו אל העיר קיבלו מהמדינה דיור בחינם בשכונות מגורים מחוץ ללב העיר שהלך ונעשה צפוף. בנסיון להביא את הכלכלה העתידית של הנסיכות להתבסס על ידע במימון רווחי הנפט מוצבה העיר כאתר אידיאלי לפעילות עסקית ונבנו בה מתחמים עסקיים ותעשייתיים מתקדמים.
בעשור הראשון של שנות ה-2000 העתיקה קטר מודלים מערים מודרניות בעולם והצמיחה את דוחא לגובה על ידי מגדלים מונומנטלים. בבירה נבנו גם "איים עירוניים" שנועדו להיות מוקדי משיכה לתחומי התעניינות ספציפיים. "עיר החינוך" (Education City) של דוחא, למשל, נוסדה כקמפוס אקדמי המרכז שש שלוחות של אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, בהן נלמדים תחומים שונים מאמנות ועד רפואה. כך גם מתחם אספירה (Aspire Zone), עיר הספורט של דוחא, המספק פלטפורמה לאירוח טורנירים בענפי ספורט שונים. כעיר חוף נבנו בדוחא גם מתחמי תיירות מהיוקרתיים בעולם. כשקו החוף הטבעי מוצה נבנו בה, במבצע הנדסי מסובך ובהשראת דובאי מצפון, איים מלאכותיים בים שהאריכו את קו החוף בעשרות ק"מ. מפעל זה גם שרת את שוק הנדל"ן שנעשה בעשור האחרון אלמנט מרכזי בכלכלת קטר, משום שבניגוד לחוק החל על הקרקע הטבעית של הנסיכוּת, באיים רשאים גם זרים לרכוש אדמה.
אולם בשנים האחרונות מגלה הדור השני לבום הכלכלי של שנות ה-70 את החסרונות של ההתפתחות האורבאנית המטאורית הזו. ההתפשטות המהירה של העיר החוצה מהמרכז ובליעה של כפרים מרוחקים מהעיר ההיסטורית יצרו תנועה המבוססת על כלי רכב פרטיים. רישות העיר בכבישים רחבים הביא להפרדה בין חלקיה השונים של העיר ולרמת זיהום אויר גבוהה, מה שהפך את העיר ללא ידידותית להולכי רגל. מתחמי החינוך, הספורט והתעשיה תרמו גם הוא לאטומיזציה של העיר ולניתוק בין חלקיה השונים. הנוכחות הבולטת של אנשי מקצוע, אנשי עסקים ואקדמיה אירופאים ואמריקאים הביאה לכך שבאזורים שלמים בעיר השפה השלטת היא אנגלית. הדוגמא המובהקת לתופעה זו היא "עיר החינוך", שם הוחלט בשנת 2012 ללמד חלק מתכניות הלימודים בערבית בלבד במקום באנגלית כדי להילחם במגמה זו. ההחלטה התקבלה אחרי שמערכת ערוץ אל-ג'זירה הצביעה על כך שסטודנטים קטרים המבקשים לעבוד בערוץ אינם שולטים כראוי בערבית הספרותית והתקשורתית ומעדיפים במקומן את ה"ערביזי" (Arabizi) – שפת האינטרנט המשלבת ערבית ואנגלית. מעבר לכך, רוב המורים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בקטר עדיין "מיובא" ממצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית ועיראק, כך שגם השפה הערבית המדוברת בבתי הספר בדוחא סופגת השפעות זרות ומטשטשת את הזהות השפתית הקטרית.
נוכחותם של כמליון הפועלים הזרים בדוחא משפיעה גם היא באופן מכריע על אופייה של העיר, מאחר שהם מהווים למעלה מ-75 אחוז מתושביה. הם משוכנים במחנות עבודה ענקיים הממוקמים בסמוך לנמל של דוחא (ג'בל עלי) ובפרברי העיר, וכן בדירות שכורות בשכונות ישנות במרכז העיר. בקיץ 2013 נחשף בעיתון ה"גרדיאן" סיפור מותם של 166 פועלים שעבדו בדוחא במסגרת בניית מתקני הספורט לקראת המונדיאל שיתקיים בעיר ב-2022. סיפור זה הציף גל פרסומים אודות תנאי העבודה והמחייה המחפירים בהם חיים הפועלים בבירה הקטרית. על פי העיקרון המארגן של העסקת הפועלים הזרים בקטר, נוכחותם בנסיכות תהיה לעולם זמנית והם לא זכאים להתאזרח בשום דרך. לשם כך נהוגה במדינות המפרץ שיטת הערבות (כַּפַאלַה), על פיה לכל פועל זר חייב להיות פטרון מקומי הנחשב למעסיקו הבלעדי. אותו פטרון משלם לפועל, משכן אותו ומחזיק בדרכונו במטרה להגביל את תנועתו בנסיכות.
שיטה זו, שרבים רואים בה עבדות מודרנית ושהייתה נהוגה במפרץ במשך עשרות שנים, הולכת באחרונה ומוחלפת בשיטות "הומניות" יותר, אולם מצבם של הפועלים הזרים לא משתפר. החוק הקטרי עדיין אוסר על פועלים להביא עמם בני משפחה למדינה, ועל כן הפועלים מוגדרים בחוק כ"רווקים". לפיכך אזורי המגורים שלהם, המופרדים ממילא מהאוכלוסייה הקטרית, מורכבים ממאה אחוז אוכלוסייה גברית. בתוך השכונות עצמן נחלקים הפועלים שנית על פי מוצא ולרוב גם על פי דת. כך נוצרים בתוך העיר כיסים מובחנים מבחינה מגדרית, אתנית ודתית, שאינם יכולים בשום אופן להשתלב עם המרקם העירוני הכללי. אחד הכיסים הללו היה ממוקם עד לפני מספר חודשים בלב ההיסטורי של העיר בשכונת "משירב". אזור זה התרוקן במהלך שנות ה-90 הודות לפרויקטים חדשים של דיור ציבורי שהעבירו נתח גדול של האוכלוסייה הקטרית אל בתים חדשים. אל הואקום שנוצר נכנסו קבלני עבודה ופועלים ותיקים ששכרו את הדירות והפכו את השכונה למעוז הפועלים הזרים בעיר. אלה היו התהליכים והגורמים שהובילו את המיעוט הקטרי, בתחילת העשור הנוכחי, להבין כי עיר הבירה שלו היא למעשה חסרת זהות.
פרויקט "משירב" לחידוש לב העיר דוחא נועד לתת פתרון לרבות מהסוגיות הללו. במסגרת הפרויקט נהרסה השכונה הותיקה, למעט חזיתות של מספר בניינים היסטוריים, וכעת היא נבנית מחדש על פי מה שמכונה באתר הפרויקט "שפה אדריכלית חדשה". שפה זו משלבת בין עקרונות החדש והישן, בין עקרונות ה"קיימוּת" וה"מורשת הארכיטקטונית הקטרית". "קיימוּת" (sustainability) היא המילה החמה היום בפרויקטים הכלכליים של מדינות המפרץ המבקשות להוביל, ברמה העולמית, ייצור והפצה של ידע בבניית ערים המותאמות לאקלים ומבוססות על אנרגיה מתחדשת. פרויקט הדגל השייך לאמירות אבו-דַבִּי, מַסְדַר סיטי – עיר מדברית המתבססת על אנרגיה סולרית בלבד – מייצג את המגמה הזו. בפרויקט "משירב" עקרונות הקיימות באים לידי ביטוי בזוויות הבניינים והרחובות המיועדים למקסם את השטח המוצל ולהביא לחסכון בחשמל. התנועה בתוך השכונה תהיה באמצעות רכבת חשמלית ותנועת מכוניות פרטיות תתקיים מתחת לאדמה בלבד. עיצוב הרחובות נועד לאפשר נוחות מרבית עבור הולכי רגל ולשנות את תדמית המרחב הציבורי של העיר.
"המורשת הארכיטקטונית הקטרית" שבצלמה תבנה השכונה החדשה מכתיבה שימוש במספר מוטיבים אדריכליים מסורתיים שאפיינו את השכונה הותיקה. המרכזי שבהם הוא שילוב של מרחבי "ביניים" בין הציבורי לפרטי המאפשרים ליצור זיקות חברתיות בין משפחה או חברים הגרים בסמיכות. "מרחבי ביניים" מאפיינים ערים ערביות עתיקות רבות, והם באים לידי ביטוי בדרך כלל ברחובות ללא מוצא (ע'יר נאפד') שיש להם משמעויות בהלכה המוסלמית בתחום הנזיקין והצניעות. בקטר מתאפיינים מרחבים אלה בחצרות משותפות של מספר בתים המכונים בעגה הקטרית "פיריג'". בשכונה החדשה מתוכננים בנייני המגורים להיבנות לכתחילה עם חצר פנימית שכזו, שבה יהיה גם "מג'לס" – מתחם ישיבה בפתח היציאה אל הרחוב הראשי, המיועד להחיות את המנהג המסורתי של מושב הזקנים. האזור העתיק היחיד שישמור באמת על מקומו בשכונה הוא המתחם ההיסטורי של בתי המשפט של דוחא, שיהפוך בשכונה החדשה להיות מרכז תרבות ומוזיאונים. גם צבע הבניינים בשכונה ועיצובם החיצוני, שנתפסים כנגזרים מתוך "המורשת הארכיטקטונית הקטרית", אמורים להביא לשילוב במרחב הטבעי המדברי מצד אחד והימי מצד שני.
מהלך אחד שנועד לשנות את זהות הלב העירוני הצליח בוודאות, והוא סילוקם של הפועלים הזרים ממנו. למרבה האירוניה פרויקט "משירב" הצריך יבוא מוגבר של כוח עבודה זר, אולם עם הריסת השכונה כל תושביה, שהם זרים בעצמם, פונו למחנות עבודה ולשכונות פועלים מחוץ לעיר. העלמתם של אלו מלב העיר העירוני לא נבעה ממניעים נדל"ניים בלבד אלא משקפת את המגמה ההולכת וגוברת להביא לסטריליזציה של הזהות הקטרית. אולם גם על משמעות המילה "זהות" קשה, כידוע, להניח את האצבע. עיצוב השכונה החדשה מבקש להמציא מורשת קטרית יותר מאשר לשמרהּ, וזאת במגמה ליצוק תוכן כלשהו אל המרחב העירוני של דוחא ואל זהותם של אנשי קטר עצמם. הפער הבין דורי האדיר בין ההורים שהיגרו מהמדבר אל העיר לבין הילדים שגדלו בעיר פוסט תעשייתית-מערבית אמור להצטמצם במרחב העירוני החדש על ידי יצירת נתיבים המחברים בין העיר לבין הזהות הקטרית, ובמילים אחרות בין הדור הנוכחי לזה שקדם לו.
אולם בסופו של תהליך המתחם שנועד להיות מרחב של שימושים מעורבים למגורים, עסקים, שירותים ובילוי יעניק ללב העיר אופי "עירוני" שנראה שלא היה לה מעולם. הנסיון להחיות את חיי הסולידריות המדבריים בחצרות המשותפות בדוחא צפוי לעמוד למבחן לא קל מול נורמות התקשורת החברתית המודרנית בפייסבוק, סקייפ או וואטסאפ. קשה לחזות אילו תחושות יעוררו המאמצים להחזיר את צעירי העיר לדבר ולכתוב בערבית והנסיונות להנחיל ביטויים מסורתייים קטרים דרך שמות הרחובות והשכונות. בין סמטאות הערבו-שיק של לב העיר המתחדש עשויות לצמוח בקרב דור הצעירים הנוכחי זהויות שאף אחד לא חזה.
