הדעה הרווחת בשיח הציבורי הישראלי היא שהמצע המדיני החדש שפרסמה תנועת חמאס אינו מכיל חידושים של ממש. ההבדלים בינו לבין אמנת התנועה משנת 1988, כך נטען, הם קוסמטיים בלבד, ונועדו ליצור מראית עין של התמתנות במטרה לפתוח לתנועה צוהר אל פורומים בינלאומיים וערביים שעדיין נעולים בפניה.
אלא שמדובר במסמך עקרונות ראשון שמוציאה חמאס לאור מאז האמנה שפורסמה בעת ההכרזה על כינון התנועה, ומעוגנים בו רעיונות רבים שהעלו ראשי התנועה במשך שנים אך לא נתנו להם ביטוי מתועד. זהו מצע רשמי ומחייב האמור, לדברי ח'אלד משעל, לשמש מקור סמכות (מרג'עיה) לעמדותיה ולמעשיה של התנועה בסוגיות מדיניות, פוליטיות וחברתיות.
אנו נוהגים לבחון התפתחויות בצד הערבי מנקודת מבט ביטחונית המרוכזת ב"מה טוב ליהודים"; האם נוצר פתח להידברות עם הצד השני? האם הוא שינה את יחסו כלפינו? בגישה כזו, קל לטעון שאין כל חדש תחת השמש מבחינת חמאס. אולם אם נכון הוא הדבר, מה תועלת מצא גורם פוליטי דתי ורדיקלי לעדכן, לראשונה זה שלושים שנה, את מסמך היסוד שלו? והאם השינויים שניכרים במסמך הם כל כך חסרי משמעות מבחינתה של ישראל שאפשר להתעלם מהם?
השאלה הרלוונטית יותר היא כיצד משפיע החיכוך המתמשך עם מדינת ישראל על שחקנים שאינם מכירים בה ונלחמים בה. האם נכון לומר שהם לעולם לא נשחקים? ששאיפתם לחיסולה של מדינת ישראל שומרת על המוטיבציה הגבוהה שלהם כל העת? או שאולי נכון יותר לומר שהם משתנים אך אינם מבטאים זאת בפומבי בנוסח האידיאלי בעיני ישראל או יריבים פוליטיים אחרים?
69 שנה חלפו מיום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ישראל חזקה מתמיד. אין מדינה ערבית אחת השואפת או מסוגלת לאיים עליה, ואין תנועת התנגדות אחת במרחב שלא הותשה והורתעה על ידה. הגיעה השעה להכיר בעובדה בולטת אחת: אויבינו מושפעים מאתנו לא פחות, ואולי יותר, משהם משפיעים עלינו. השחיקה, הפילוג, ההתפוררות הפנימית וההתדרדרות הכלכלית והחברתית בעזה כתוצאה מן העימות המתמשך עם ישראל הגיעו לרמה כזו שאפילו חמאס לא יכולה להתעלם מהן.
לאחר פרסום המסמך הטיחו יריביה של חמאס מבית שאלות רבות כלפי התנועה. אחת מהן היא כזו: שווה בנפשכם מה היה קורה לו בשנת 1988 הייתם מגיעים למסקנתכם הנוכחית, כי ישנה "הסכמה לאומית על הנוסחה של מדינה פלסטינית בקווי 1967", המסקנה שאימץ אש"ף בשעתו ובכך פתח את הדרך לתהליך המדיני שהוביל להסכמי אוסלו. כמה דם וחורבן היו נחסכים? אולי היה אפשר להגיע להסדר, לולא שיבש הטרור של חמאס וארגונים אחרים את התהליך מראשיתו?
לשון אחר, קשב לשיח הפנימי הפלסטיני מעיד כי מתחוללת תמורה בחמאס, וראוי ללמוד אותה. אולי החלה התנועה לצעוד במסלול שבו צעדו תנועות לאומיות רבות לפניה? אולי חמאס עצמה, חרף הצהרותיה על דבקותה בעקרונות יסוד מסוימים, אינה יודעת לאן תגיע בסוף הדרך? עתה היא חושפת את מצעה, לראשונה, בפני חבריה ובפני הציבור הפלסטיני, מזמינה שיח ציבורי, שאלות והערות, ומצהירה על רצונה להיות שותפה שווה בשלטון ואפילו אלטרנטיבה לו. "אינכם מדברים עוד רק עם עצמכם", התריס עיתונאי בפני משעל במסיבת העיתונאים שבה הציג האחרון את המסמך. העיתונאי ביקש לדעת האם יתפרסמו מסמכים נוספים מסוג זה בעתיד, וקבע: להיות פרטנר פירושו גם לשלם מחיר.
לעצם העניין, עיון במסמך מעלה כי גם אם חמאס לא שינתה את יחסה לישראל, היא שינתה את יחסה לסכסוך עם ישראל. חמאס ממשיכה לטעון שקיומה של ישראל בטל מעיקרו ושפלסטין היא השטח שבין הים לנהר ובין ראש הנקרה לאילת (אום רשרש), ומבהירה כי לא תכיר בישראל וכי תמשיך לדגול בהתנגדות, גם אם לא בהכרח מזויינת, כדרך השחרור. מנגד, חמאס מניחה לפתחו של הקורא מספר קביעות העשויות להגדיר מחדש את אופיה כתנועה, את מרחב התמרון שלה ואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. קיימות מספר דוגמאות לכך במסמך:
הסכסוך לאומי יותר ודתי פחות. כך עולה מהאופן בו מגדירה חמאס את אדמת פלסטין: "אדמת העם הפלסטיני ומולדתו" (סעיף 2) ו"אדמה ערבית אסלאמית" (סעיף 3), בשונה מ"אדמת וקף השייכת לכל המוסלמים עד סוף הדורות" (אמנת 1988). כן נקבע במסמך כי מטרת חמאס היא "שחרור פלסטין ועמידה נגד הפרוייקט הציוני", בעוד שבאמנה מדובר על "הקמת מדינה אסלאמית" ועל ייסודה של חמאס בשל "היעדרו של האסלאם במרחב". ובעוד שבאמנה התגאתה חמאס בהיותה "סניף מסניפי האחים המוסלמים", עתה בולט הניתוק מהאחים המוסלמים ומדגיש את היותה של התנועה פלסטינית יותר משהיא אסלאמית. יתר על כן, במסמך ניכר שימוש אינטנסיבי במושגים פוליטיים דוגמת עם, זכויות לאומיות, ציונות והתנגדות, במקום מושגים דתיים כמו אומה, זכויות דתיות, יהדות וג'יהאד, בהתאמה.
הודנה כמצב ארוך-טווח במציאות של הסדר קבע. בעצם אימוץ הנוסחה של מדינה פלסטינית בקווי 1967, גם אם התנאי הוא שיבת הפליטים, אי-הכרה בישראל ודחיית כל מו"מ עמה, מבהירה חמאס כי מרחב התמרון המקסימלי שלה במציאות הנוכחית הוא הודנה במציאות של הסדר קבע המקובל על אש"ף. ניתן גם לומר שניכר כאן אימוץ של אסטרטגית השלבים שנטש אש"ף בשנת 1988 לאחר גמגום ממושך, שהחל בשנת 1974 ועורר חוסר אמון בזירה הערבית. להגנתו טען משעל כי בשנת 1974 אש"ף לא דבק "כמונו" בעקרונות היסוד שחמאס דבקה בהם כיום.
ההתנגדות המזויינת כאמצעי עיקרי אך לא בלעדי. באמנת 1988 נכתב כי "הג'יהאד הוא הדרך הבלעדית לשחרור פלסטין". בסעיפים 25 ו-26 במצע הנוכחי נקבע כי אף שההתנגדות המזויינת היא לב המאבק, ניתן לאמץ צעדי רגיעה לצד צעדי הסלמה בעת ניהול המאבק, ובלבד שאופציית ההתנגדות לא תינטש כליל. בהסברו לדברים אלה טען משעל כי הציע לאבו מאזן עוד בשנת 2006 לנקוט אסטרטגיה משותפת של התנגדות עממית, אך הנשיא הפלסטיני סרב, לדברי משעל, בטענה כי הוא דוחה את כל סוגי ההתנגדות.
לא דאע"ש ולא אל-קאעדה. חמאס מבהירה כי היא מאמצת את האסלאם במובנו המתון: "שביל הזהב" המתאפיין בסובלנות, מאפשר לבני דתות אחרות חיי בטחון ושלום (סעיפים 8 ו-9) ומתנגד לכל סוגי הקיצוניות והקנאות הדתית, בין אם אתנית או שבטית. באמנת 1988 לא היה כל עיסוק בשאלה זו, בין היתר משום שלא התקיימה אז "קיצוניות אסלאמית" בהיקף ובהקשר הנוכחי.
אש"ף הוא המסגרת הלאומית לכלל הפלסטינים ש"יש לפתחו, לשמור עליו ולבנותו מחדש על בסיס דמוקרטי, כך שיהווה בית לכל חלקי העם" (סעיף 29). באמנת 1988 נכתב, לשם השוואה, כי חמאס תצטרף לאש"ף אך ורק ביום שבו יאמץ את האסלאם.
המסמך הפוליטי של חמאס משקף תהליכי חשיבה ועיון מחודש המתנהלים בתנועה בשנים האחרונות. מטרתו לספק כלים לתנועה ולתומכיה להתמודדות עם המציאות המשתנה ועם הניגודים הרבים שהיא מזמנת בין העקרונות השונים שבהם דוגלת חמאס. ח'אלד משעל, שהוביל את גיבוש המצע ובקש לסיים בזאת את תפקידו כראש הלשכה המדינית של התנועה, טען כבר לפני חמש שנים כי קיים קושי בפעולה בו-זמנית כתנועת התנגדות וכיישות שלטונית (ועורר בכך מורת רוח בתנועה).
בסדרה של הופעות בפני ארגונים ומפלגות אסלאמיות ערביות עם פרוץ ה"אביב הערבי" הציע משעל ללמוד מהניסיון של חמאס ולהפיק לקחים מהקשיים שעמם היא מתמודדת. בראש ובראשונה הוא המליץ על שיתוף; הוא הציע לחבריו האסלאמיסטים שניצחו בבחירות בתוניסיה ובמצרים שלא לכונן שלטון בלעדי אלא ליצור קואליציות רחבות ככל האפשר, גם במחיר של פשרה בסוגיות החשובות לתנועות האסלאמיות. בסימפוזיונים ובדיונים הפומביים הללו הרבה משעל לדבר על בחינה מחדש, עיון מחדש, ביקורת עצמית ועוד.
פרסום המסמך הוא מהלך לא שגרתי. תנועות רבות חוששת לנקוט צעד פומבי דומה, ולהתמודד עם סדרה כה ארוכה של שאלות ביקורתיות ומתפלמסות. חמאס הציגה כאן, אל מול המצלמות, משני מוקדי שידור (דוחא ועזה) ובנוכחות כל הנהגת התנועה, מצע שגם אם אינו מבטל את אמנתה משנת 1988, כטענתה, הרי שהוא מחליף אותה בפועל.
אין במסמך ניסיון ליצור פתח להדברות עם ישראל ולא לכך הוא נועד. הוא מאפשר לחמאס לתמרן באורח נוח יותר בזירה הפנימית, המאשימה את התנועה בהרס ובחורבן, בחוסר גמישות ובהעדר הישגים לאסטרטגיית ההתנגדות שלה. הוא גם מאפשר למדינות ערב המתונות לסייע לחמאס להפוך פרטנר מקובל בפורומים בינערביים ולהציג את עצמה ככוח שווה ערך לאש"ף בדיאלוג, שחמאס מעוניינת בו זה מכבר, עם מדינות המערב.
יחד עם זאת חמאס נכנסת בזאת למסלול שספק רב אם היא תוכל לסגת ממנו או אם היא יודעת מה אחריתו. בשיח בין יריבים, ובוודאי בין אויבים, החדש לעולם יבטל את הישן, והפה שהתיר יתקשה לאסור מחדש. לכן אמר משעל במסיבת העיתונאים כי התנועה תפעל מעתה על בסיס המצע החדש ותטמיע אותו בקרב אנשיה. במילים אחרות, המצע מכניס רוח של שינוי לבית החמאסי, גם אם זו אינה ברורה דיה או מוסכמת על הכל. אף שמשעל לא השתמש במילה שינוי, הוא חזר בדבריו פעמים רבות על המונח גמישות (מוּרוּנה).
האם תוכל חמאס להסתפק ב"גמישות" שהמצע מאפשר לה, או שהמציאות תחייב אותה ליתר גמישות כדי להגשים את רצונה להיות שותף ואף להפוך לאלטרנטיבה לרשות הפלסטינית? התשובה טמונה באופן שבו יתפתח החיכוך של חמאס עם המציאות. המציאות הזו כוללת את ישראל, שהמהלומה האחרונה שהנחיתה על עזה (2014) הייתה קשה מנשוא, את הציבור הפלסטיני המאבד את סבלנותו לתנועה, את פתח והרשות הפלסטינית הנאבקות מול חמאס על לבו של הציבור הפלסטיני במשאבים ובעוצמה שחסרים לתנועה, ואת הסביבה האזורית המצפה מחמאס להשתלב באש"ף וברשות הפלסטינית.
כל אלה יחייבו את המשכו של תהליך החשיבה, ההערכה המחודשת והתאמת המדיניות של חמאס לצרכי הזמן והמקום. משך הזמן והקצב תלויים גם בתנועה עצמה ובדמויות שיובילו אותה בשנים הקרובות.
