מאז הקמתה של תחנת הטלוויזיה הקטרית אל-ג'זירה ב-1996, על ידי האמיר חמד אל-ח'ליפה אל-ת'אני, האמיר הקטרי הקודם, לא רק חלה מהפכה תקשורתית בעולם הערבי אלא גם שודרג מעמדה של האמירות העשירה אך הזעירה. שידורי התחנה הפכו לאימת משטרים רבים ולפיכך גם לאהדת עשרות מיליונים ברחבי העולם הערבי. תחנה זו שברה את המונופול על שידורי הלוויין הסעודיים, במיוחד של רשת אל-ערביה, להם ייחס המשטר הסעודי חשיבות פוליטית רבה כחלק מרצונו להוביל את העולם הערבי ואולי גם האסלאמי. באופן מעשי קטר הכריזה מלחמת תקשורת על שכנתה הגדולה, מלחמה בה ניצחה באופן מכריע במשך שנים רבות. מלחמת התקשורת, בין קטר הזעירה לערב הסעודית הגדולה ממנה כמה מונים, יצרה מתיחויות ויריבויות בין שתי המדינות, בין שליטיהן ובין שתי אידיאולוגיות פוליטיות-דתיות יריבות. מאמר זה יעסוק בעיקר ביריבות הפוליטית-דתית ובהשלכות על כלל המזרח התיכון.
אל-ג'זירה אינה תחנת טלוויזיה רגילה אלא כלי תעמולתי משוכלל ורב עוצמה אשר הצליח לשנות סדרי עולם ושלטון במזרח התיכון. מאז הקמתה השקיעה קטר בתחנה מיליארדי דולרים ללא שום שיקול כלכלי תועלתני. אל-ג'זירה לא היססה לעמת את צופיה עם עמדות קוטביות בעולם הערבי. סיסמתה המפורסמת; "הדעה – והדעה האחרת", באה לידי ביטוי באחת מתכניות הדגל שלה, "הכיוון ההפוך" (אל-אִתִּג'אהּ אל-מֻעאכִּס), בהנחיית פייצל אל-קאסם. התכנית ריתקה מיליוני ערבים מאחר שעימתה בשידור חי וללא צנזורה פוליטיקאים, אנשי דת ואינטלקטואלים עם נושאים שהיו כמעט בגדר טאבו במדינות ערביות. הבמה הנרחבת שניתנה לתנועות אסלאמיות רדיקליות גרמו להאשמת התחנה כי היא משמשת מעין שופר תעמולתי עבורן. שיא השפעתה היתה באביב הערבי. סיקור חי של ההתקוממויות ריתקו את העולם הערבי והניעו מיליונים להצטרף. כתבי הרשת לא רק סיקרו את מהפכות האביב הערבי אלא תמכו באופן ברור בתביעות המפגינים.
עלייתן לשלטון של שלוחות האחים המוסלמים בצפון אפריקה והמרד בסוריה, בתמיכה ברורה של אל-ג'זירה, הפכו את שליט קטר, האמיר חמד, לאחד המנהיגים החזקים ביותר בעולם הערבי. ההצלחה גררה ביקורת נוקבת עליו. שיח' חמד, כפי שכתב איאד אל-מנאע, אנליסט פוליטי כויתי, "שאף לנכס לעצמו עמדה של מנהיג אזורי אולם חרג במידה ניכרת ממגבלות מדינתו כאשר תמך באופן גלוי הן במהפכות האביב הערבי ובעיקר במפלגת האחים המוסלמים ושלוחותיה במצרים, סוריה, לוב, תוניסיה ומדינות אחרות". עליית כוכבו הפוליטי של שיח' חמד היה לצנינים בעיני ערב הסעודית ומלכה עבדאללה.
מהפרספקטיבה הסעודית האביב הערבי, להוציא את סוריה, הוא אסון פוליטי. העובדה שההמון הזועם יכול להדיח שליטים חזקים, רובם בעלי ברית מובהקים, ובתהליך דמוקרטי — מתועב כשלעצמו בעיני המשטר הסעודי — להעלות לשלטון מפלגות אסלאמיות, היא מתכון לאסון פוליטי-דתי. עמדתו התיאולוגית המסורתית של המשטר הסעודי היתה שחל איסור הלכתי על קיומן של מפלגות פוליטיות. המלך עבדאללה הסעודי, בנאום לרגל חג הרמדאן הנוכחי, אמר כי "האסלאם דוחה פילוגים בשם מפלגה כזו או אחרת. הממלכה לעולם לא תסכים לקיומן של מפלגות פוליטיות אשר מובילות רק לקונפליקטים וכישלונות". בניגוד לקטר, הסעודים תומכים בתנועות סלפיות הפועלות ליישם את השריעה בכול תחומי החיים אך אינן שואפות לשלטון פוליטי. בהתאם למדיניות זו המלך עבדאללה היה ראש המדינה הראשון לברך את הנשיא הזמני של מצרים, עדלי מנסור, שעות בלבד לאחר הדחת מחמד מורסי. הוא גם התחייב להעברה מיידית של 5 מיליארד דולר לשיקום הכלכלה המצרית. יתרה מכך, בעלי בריתו הקרובים ביותר, איחוד האמירויות וכוית, התחייבו לחבילת סיוע נוספת של 7 מיליארד דולר. במילים אחרות, ערב הסעודית ומדינות המפרץ האחרות, להוציא את קטר, חגגו את נפילת שלטון האחים המוסלמים במצרים במסיבה שעלותה 12 מיליארד דולר.
הדי האביב הערבי הפילו חלל פוליטי נוסף; האמיר של קטר עצמו. לכאורה שיח' חמד פרש מרצונו לטובת בנו. אולם פרשנים פוליטיים בכירים במפרץ קושרים את פרישתו ללחץ סעודי ומדינות מפרציות אחרות על רקע הקונפליקט התקשורתי והפוליטי-דתי בין תפיסת עולמו לזו של המלך עבדאללה. יורשו של השיח' חמד הדיח את ראש הממשלה הקטרי הוותיק ובעל ההשפעה, שיח' חמד בן ג'אבר אל-תאני, והתחייב לשנות את המדיניות הקטרית ואת זו של אל-ג'זירה. התמורה היתה שיקום מערכת היחסים המתוחה של קטר עם שאר מדינות המפרץ ועם מדינות ערביות אחרות.
מלחמת המפרץ הרביעית הסתיימה לעת עתה בניצחון סעודי. אולם למרות האג'נדה הפוליטית של קטר וערב הסעודית, העמים, שהתקוממו במהלך האביב הערבי, הם שיקבעו את עתידם הפוליטי, כך לפחות טוען עלי פח'רו, שר בחריני לשעבר.
