באתר האינטרנט של חמאס התפרסם לאחרונה ריאיון עם מוסא אבו-מרזוק, סגן יו"ר הלשכה המדינית של התנועה. עיון בתמצית הדברים שאמר אבו-מרזוק מספק לנו הצצה מעניינת לעמדותיו של אחד מבכירי התנועה וכפועל יוצא גם להלכי הרוח בקרב הנהגתה:
להגיע להסכם עם הישראלים זה סיכון; כל הסכם שחותמים איתם משתנה עם עלייתה של ממשלה חדשה […] ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה לאסירים ב"עסקת שליט" ולכן פרצה שביתת הרעב.
אבו-מרזוק, כמו רוב הפלסטינים, לא מאמין לישראל. לדידו, מאז הסכמי אוסלו ועד "עסקת שליט" ישראל מוכיחה שוב ושוב כי היא אינה עומדת בהתחייבויותיה לפלסטינים.
בשביתות האסירים הצלחנו להציב סימן שאלה על המוניטין של ישראל ברמה הבינלאומית, בכל הנוגע לזכויות האדם.
בחמאס "הבינו את הטריק"; הבטן הרכה של ישראל איננה בהכרח שדרות אלא דווקא הקהילה הבין-לאומית. מי צריך לירות טילי קסאם כששביתת רעב של אסלאמיסט קיצוני כמו ח'דר עדנאן זוכה לתהודה עולמית חיובית ומציבה את ישראל בעמדה קשה? הלא אם עדנאן היה יורה טילים, מנסה לבצע פיגוע בישראל או סתם מטיף במסגד לחיסולה הוא היה נחשב לטרוריסט מסוכן. בשביתת הרעב הוא הפך ליקיר הקהילה הבין-לאומית.
מהפסקת אספקת הגז המצרי לישראל ניתן ללמוד כי ממשלה אינה יכולה לכפות הסכם שהעם שולל […] התנועות הדתיות זכו להצלחה בארצות "האביב הערבי" מכיוון שנהנו מתמיכת העם.
אבו-מרזוק, גם אם לא אמר זאת במפורש, מציג את הרציונאל שעל פיו חמאס מתנהלת – תנועה דתית-אידיאולוגית יכולה להצליח רק אם היא נהנית מתמיכת העם. כפועל יוצא, עליה להיות קשובה לרחשי הלב של העם ולא רק לאידיאולוגיה הנוקשה. יתכן שבכך הוא שולח רמז לגורמים הרדיקליים בתוך תנועתו, אנשים דוגמת אסמאעיל הניה ומחמוד אל-זהאר.
לנוכח ההתפתחויות האחרונות בעולם הערבי על מדינות ערב לסגת מיוזמת השלום הערבית. במקומה יש לבנות תוכנית אסטרטגית חדשה להתנהלות עם הצד הציוני.
מדוע מופיעה הדרישה הזאת? מישהו עוד זוכר את יוזמת השלום הערבית משנת 2002? מסתבר שכן, מישהו זוכר ואפילו מפחד ממנה. האין זה אותו האיש שאמר לפני כמה שורות כי אין אמון בישראלים? אין לסמוך על חתימת הסכמים איתם? למרות הכל הוא חושש מהיוזמה הערבית. ניתן להבין מכך שבעיניו היוזמה עדיין רלוונטית והיא מסכנת את האינטרסים של חמאס, אחרת מדוע להתייחס אליה כלל? כלומר, מבחינת חמאס כל עוד היוזמה לא נקברה סופית היא חיה, בועטת ומסוכנת.
חמאס אינה פועלת בשקיפות בכל הקשור לבחירות ההנהגה בשל החשש מחשיפת הנהגתה, דבר שיוביל לפגיעה בה מצד ישראל.
אבו מרזוק משבח את תהליכי הדמוקרטיה בעולם הערבי אבל חשוב לו להבהיר כי חמאס עדיין לא יכולה לפעול כגוף דמוקרטי. מדוע? שיקולי ביטחון. נשמע מוכר לאוזן ישראלית?
גם אם לא כיוון לכך, סימן מוסא אבו-מרזוק בריאיון זה את נקודות התורפה של חמאס: יוזמת השלום הערבית, תהליכי הדמוקרטיזציה במדינות ערב והצורך להתחשב בדעת הקהל הפלסטינית. אין צורך להיות אסטרטג מתוחכם על מנת להבין כי הדרך של ישראל להתמודד עם חמאס נמצאת בניצול נקודות התורפה שלה, והחשובה שבהן היא דווקא האחרונה ברשימה. זאת יש לזכור: חמאס אינה יכולה להתנתק מרחשי הציבור והלך הרוח בחברה הפלסטינית, שכן היא חיה בתוך עמה. אם הלך הרוח בחברה הפלסטינית יטה להגעה להסדר עם ישראל ולסיום הסכסוך, יקשה על חמאס להתנגד למהלך. זאת הסיבה שחשוב לאבו-מרזוק, כמו גם ליתר מנהיגי חמאס, לקבור סופית את יוזמת השלום הערבית, הפתח להסדר בין ישראל לפלסטינים ולעולם הערבי בכללותו. כל עוד ישראל לא מציבה אתגר בדמות נכונות לאמץ את יוזמת השלום הערבית כבסיס למו"מ מדיני, לא צפויים לחמאס קשיים מיוחדים. ברגע שהתנועה תתבקש לעמוד באתגרים כאלה, היא תהיה בבעיה ותידרש להסביר מדוע היא מתנגדת להם. די אם נשים לב לצורך של אבו-מרזוק להסביר לקהל תומכיו את היעדר השקיפות בקבלת ההחלטות ברמת הנהגת בתנועה, על מנת להבין את השפעות "האביב הערבי" עליה.
