אומר בגילוי נאות: לא ניתן לחשוד בי שאני משתייך לאלה התומכים בחוק החרם ובשלל החוקים מבית היוצר של מפלגות הימין. ובכל זאת, קראתי את מאמרה של צמרת לוי-דפני במידה לא מבוטלת של תדהמה מהולה באכזבה וצער. למעשה, גם אם לא נאמר הדבר במפורש, מציעה הכותבת לחסל באופן שיטתי ומכוון את החינוך הממלכתי בישראל. בהציעה לאנשי הזרם ה"ביקורתי", כדבריה, להקים מערך חינוכי אלטרנטיבי שיאפשר למי שישתלב בו ליצור "חלופה אמיתית למערכת הממלכתית הלאומית", היא בעצם גוזרת דין מוות על מערכת החינוך הישראלית.
אכן, מערכת חינוך זו סובלת מליקויים ומחוליים רבים וקשים. היא הייתה ועודנה נתונה לגחמות פוליטיות של שרי חינוך מאז קום המדינה ועד ימינו אלה, בין אם מדובר בשרים אנשי מפא"י, בין אם מדובר באנשי המפד"ל ובין אם מדובר באנשי הליכוד. ונכון הדבר, בשנים האחרונות שוטף את הארץ גל של רעיונות לאומניים ובלתי-סובלניים המאיים להעכיר כל חלקה טובה. גל זה אינו פוסח על מערכת החינוך ופוגע בצורה קשה בדמוקרטיה הישראלית. יתר על כן, צודקת הכותבת בהדגישה את הבעייתיות הכרוכה בחשיפת ילדי ישראל הרכים למוראות השואה ולנרטיב המלחמות והשכול.
ובכל זאת, הצעתה של לוי-דפני להקים מוסדות חינוך אלטרנטיביים שגויה ומוטעית מיסודה. ראשית, הנטייה להתייחס לילדי ישראל כמי שזקוקים לעוד כמה שנים של ניתוק מהחוויה הישראלית של זיכרון, שואה, אובדן ושכול, לאומיות ותקווה – יש בה ממד בלתי-מבוטל של התנשאות. ילדי הדור הזה, אולי אף יותר מדורות קודמים, חשופים למידע, שואלים שאלות, סקרנים ובוחנים כל דבר בצורה חכמה ואינטליגנטית מאין כמוה. בין אם נרצה בכך ובין אם לאו הם נחשפים לכל עוולותיה של הארץ הזו, לכל מעשי ידי האדם – הנפשעים והברוכים כאחד. מעבר לכך, אין כל פסול בחינוך ילדינו לאהוב את הארץ הזו, על המנונה ודגלה. התקווה אינה משהו להתבייש בו. אין זה סותר את העובדה שצריך גם ללמד אותם ערכים נוספים ברוח ההומניזם, המודרנה והליברליזם. אין זה סותר גם את העובדה שראוי וצריך לשלב בתוכניות הלימודים מגיל צעיר, דרך בית הספר היסודי ועד לסיום התיכון, תכנים ביקורתיים, נרטיבים של מיעוטים וקבוצות מודרות, וכן לחשוף את הילדים והתלמידים לקשת רחבה ביותר של גישות ודעות.
אך את המאבק על החדרתם של הערכים הללו למערכת החינוך יש לנהל מתוך המערכת ולא מחוצה לה. אם ברצוננו לחנך את ילדינו להיות אזרחים טובים, ישרי דרך, ואוהבי אדם באשר הוא אדם, עלינו לעשות זאת באופן שיאפשר להם להיות חלק מתוך המערכת הקיימת ולא לבדל אותם ממנה. יתרה מזו, קריאתה של לוי-דפני חותרת תחת עצם המאבק המתנהל בימים אלה בין אזרחים רבים – אותם בני מעמד הביניים שהכותבת קוראת להם לנתק עצמם מן המערכת הממלכתית – לבין הממשלה ומוסדותיה למען שיפור תנאי חיינו כאן. את המאבק הזה מנהלים צעירים וצעירות שגדלו על ברכיה של המערכת הממלכתית ויצאו אזרחים טובים, אזרחים למופת, אכפתיים, רציניים, ביקורתיים, וכן – אזרחים שאוהבים את ארצם, חלקם נלחמו בגופם למענה, יודעים על-פה את המנונה, ובטוחני כי אינם מתביישים בכך.
כי אין מה להתבייש. יש לגנות מעשים נפשעים של אזרחים כבודדים, של ממשלות כמוסדות וכמערכות. יש להיאבק נגד עוולות ואי-צדק, יש לפעול למען שינוי ותיקון ללא לאות. אך אין כל הצדקה לנטוש את המערכה ואת המערכת בצורה חסרת אחריות כפי שמציעה לוי-דפני. מערכת החינוך הממלכתית אכן זקוקה לרפורמות מרחיקות לכת, אך ביסודה מדובר במערכת חינוך שמכילה בתוכה מורים ואנשים טובים, שאוהבים את תלמידיהם, אוהבים ללמד, אוהבים את הארץ ועושים עבודת קודש יומיומית. במקום לנטוש את המערכת ולהקים חדשות, חלופיות, "ביקורתיות", תחת הממלכתיוּת שיש כאלה הנהנים לחבוט בה, יש להזרים לתוך המערכת הזו עוד ועוד אנשים טובים, עוד מוחות יצירתיים, רציניים, כאלה שרואים את חינוך ילדינו בחרדת הקודש הראויה. או-אז לא תאבד תקוותנו.
ד"ר שמוליק בכר הוא חוקר מזרח תיכון ומשמש עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. בכר הציג נייר מדיניות בכנס הרצליה האחרון בנושא צמצום פערים בחינוך ובתעסוקה בקרב חרדים וערבים.
