סג"מ מנסור השקיף מעמדת הפיקוד בח'רבת לאוזה ונחרד למראה השרמנים המטפסים לקראתו בנתיב שנחשב בלתי עביר. רק חודשיים קודם לכן סיים את האקדמיה הצבאית המלכותית ומונה למ"מ בגדוד חי"ר 2, ושבוע קודם לכן הגיע לאזור ונשלח ללטרון. פלוגתו נשלחה לתגבר את המתחם הגדודי גבעת הראדאר – בית סוריך – לאוזה – עבד אל-עזיז, והוא התמנה למפקד ח'רבת לאוזה. מחלקות אחרות נכנסו לעמדות המבוצרות במוצב הקדמי – שיח' עבד-אל עזיז. החיילים הישראלים ניסו פעמיים להתקרב למוצבו ונהדפו באש מקלעיו, וההסתערות השלישית בחיפוי אש טנקים מטווח 400 מטר לא הבריחה את הירדנים, שנסוגו רק למדרון האחורי ושם עמדו על נפשם בקרב פנים אל פנים. לפחות חמישה מחייליו של מנסור נפלו בעמדותיהם.
השבוע נפגשנו בשדה הקרב (היום 'יד אסא' במבשרת ציון), אנוכי, אז מ"פ החרמ"ש, והגנרל הירדני מנסור אבו-ראשד, אז מ"מ ח'רבת לאוזה, ושחזרנו את מהלכי שנינו באותו הלילה.
לא הייתה זו פגישתנו הראשונה. כבר התראינו בעבר, על כוס מיץ במשרד ממוזג. אולם הפעם הייתה הפגישה בשדה הקרב, שחלקו הרלבנטי (ח'רבת לאוזה) כמעט לא השתנה מאז. יתר על כן, במפגש הנוכחי השתתפו עשרה גנרלים וקולונלים ירדנים. מצדנו נטלו חלק כעשרה קצינים ברמת סא"ל-תא"ל ולוחמים נוספים. המכנה המשותף לכולנו היה קרבות מלחמת ששת הימים בחזית ירושלים. המשתתפים נבחרו בהתאם לקרבות בהם נטלו חלק. הירדנים מסרו את רשימת האתרים בהם לחמו כל אחד מהם, ומצדנו באו מפקדים שעמדו מולם בכל אתר ואתר.
חברו לגדוד של מנסור, אז סג"מ והיום קולונל, היה מ"מ בגבעת הראדאר. לאחר שהטנקים שלנו פיצחו את עמדותיהם והתקרבו למוצב, סיפר, נשא את חברו הפצוע למנזר בכפר בית דוקו, מרחק ארבעה ק"מ, שם הפקיד את הפצוע בידי הנזירות וביקש שיודיעו לאביו של הפצוע, חבר בפרלמנט הירדני שהתגורר ברמאללה. הנזירות פחדו מתגובת הצבא הישראלי והשכיבו את הפצוע במערה סמוכה.
טייס 'פוגה' מכוחותינו תיאר את תקיפת השריון הירדני בדרכו במעלה אדומים, בואך לירושלים. אחריו סיפר גנרל, אז מ"מ טנקי פטון מ-47, על פגיעות המטוסים הקטלניות בגדודו ועל הפקודה ששלחה את פלוגתו לתל אל-פול במטרה לבצע התקפת נגד, אולם שם נתקלה בשרמנים מ-50 הישראלים שהקדימו אותה. הפטון שלו עלה באש ואנשיו נפגעו. הוא עצמו עבר לטנק אחר והמשיך להילחם עד שנסוג בפקודה. איתן אריאלי, מ"פ הטנקים שהשתתף בקרב שריון בשריון, תאר את כיבוש התל, ושניהם ניסו לשחזר את התנועות בשטח, שהשתנה לבלי הכר עם בניית שכונת פסגת זאב ממש על גבעות הקרב. במקרה, גם אנוכי עברתי עם חפ"ק מג"ד 106 ליד הטנק הבוער ויכולתי להצביע על מקומו המדויק (בתחקיר 'דוכיפת' אחרי המלחמה דֻווח אכן על מט"ק שנראה נוטש טנק בוער באותו מקום).
בתצפית א-טור, מול שער האריות, סיפר קמ"ן 55 אריק אכמון את סיפורה של חטיבת הצנחנים. אריאלי, מפקד הטנקים שהובילו אל השער, הוסיף את חלקו, ולעומתם העיד המ"פ הירדני (היום קולונל) שנלחם בנו בעיר העתיקה. יוסי לנגוצקי, מ"פ הסיירת הירושלמית, הוסיף והסביר את שיקולי הפיקוד. במפגש מרתק נוסף השוו קצ'ה מהצנחנים והמ"פ הלגיונר גרסאות אודות מהלכי הלחימה הזוחלת בין מעבר מנדלבאום ל'סימטת המוות'.
שיאו של המפגש המיוחד, שנמשך יומיים, היה בטכס זכרון משותף בגבעת התחמושת ובו הוקראו שמות הנופלים בשני הצדדים. דורון מור, סמג"ד 66, קרא את שמות חללי הגדוד, והמ"פ הירדני את שמות חייליו. הגנרל מנסור אבו-ראשד אמר דברי הערכה ותקווה והמשורר חיים גורי, מ"פ בחטיבה הירושלמית, קרא את שירו 'מחלקת ההר', שתורגם לערבית. בסיום המעמד המרגש הוענק לאורחים שי – צילום מוגדל של השלט מה-7 ביוני 1967 שהפך למיתוס בפני עצמו, "פה קבורים 17 לוחמים ירדניים אמיצים". לוח הקרטון הוצמד אז לקרבין ירדני מכודן שננעץ בראש הגבעה, על קברם הזמני של חללי הלגיון הערבי שנאספו על ידי חייליו של המ"פ חיים גורי.
לאחר הטכס יצאנו בעקבות המ"פ הירדני שצעד לאורך התעלה המבוצרת ולצידו יקי חץ, מגיבורי הקרב. שניהם הצביעו על מקומות האירועים, בעוד אנוכי וארבעת הגנרלים שלחמו בגזרה הצפונית עלינו לתצפית אל אתרי הקרבות שלנו: הראדאר, שיח' עבד אל-עזיז, ח'רבת לאוזה, נבי סמואל, תל אל-פול והמבתר.
המפגש בן היומיים הסתיים בצילום משותף לרגלי האנדרטה לזכר 400 החיילים הירדנים שנפלו בקרבות בירושלים, הניצבת לרגלי חומת העיר העתיקה, בין מוקדי הלחימה במוזיאון רוקפלר ובגשר על נחל קדרון.
לאורך שני ימי הביקור של הקצינים הירדנים, שהתקיים במימון קרן אברט ואורגן על ידי הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF) בישראל ומרכז עמאן לשלום ולפיתוח (ACPD) בירדן, שררה אווירה של כבוד הדדי, ידידות ופיוס. לא התעוררו ויכוחים בסגנון 'היה או לא היה', או 'מי התחיל': כל סיפור התקבל כמו שהוא, גם אם העובדות לא תמיד עלו בקנה אחד. שהרי כולנו מספרי סיפורים, וכולנו משלימים פערים בזיכרון או במה שאנו רוצים שייזכר, תוך התאמות אישיות. לכן אין לקבל את דברי עמיתינו הירדנים כעדות משלימה למה שידענו עד כה, אלא ספק זכרונות ספק צ'יזבטים. הערכה זו תקפה גם ביחס לסיפורים שלנו.
ובכל זאת הייתה התרגשות גדולה. שהרי כשעליתי לפני 45 שנה לח'רבת לאוזה התכוונתי להרוג את סג"מ מנסור, וכשאנשיו ירו על אנשיי הם התכוונו להרוג אותנו, לא פחות ולא יותר. והנה הידיים שזרקו רימונים לוחצות זו את זו.
ועוד נקודה למחשבה: העובדה שחבורה כה מכובדת של קצינים בכירים התארגנה למפגש של שלום תוך סיכון אישי לא מבוטל, לא יכולה להיות מקרית. אין כל ספק שמישהו בדרג עליון ממזרח לנהר הירדן מבקש לומר לנו שיש תקווה וצריך להמשיך ללכת יחד.
האמנם הגענו לימים בהם "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"?
אנשאללה!
* מאמר זה התפרסם לראשונה באתר יד לשריון ובביטאון השריון.
נחום ברוכי, חבר קיבוץ בארות יצחק, הוא ד"ר בתחום לימודי ארץ ישראל החוקר סוגיות התיישבות וביטחון. ברוכי, סא"ל בדימוס, היה מפקד פלוגת חרמ"ש בחטיבת הראל שריון (10) במלחמת ששת הימים, ומשמש כיו"ר עמותת ההנצחה של חטיבת הראל במלחמה. ספרו "חטיבת הראל שריון במלחמת ששת הימים" (2010) יצא לאור בהוצאת אריאל.
