מציון תצא שנאה לישראל כולה. כיכר ציון במרכז העיר ירושלים הפכה זה מכבר לאבן שואבת עבור צעירי להב"ה, שמקרבם יצאו מציתי בית הספר הדו-לשוני. מחקירתם של שורפי כנסיית הלחם והדגים בטבחה נראה כי המניע להצתה היה המחלוקת סביב קבר דוד בהר ציון (הכנסיה בטבחה וכנסיית הדורמציון הסמוכה לקבר שייכות לאותו מסדר). לאחרונה הסתבר שהרבנית יוכבד גרוסמן, פעילה אנטי-נוצרית נמרצת שמרכז פעילותה הוא בהר ציון, נעצרה ונחקרה בחשד שהסיתה את ישי שליסל, החרדי שרצח בסכין את שירה בנקי ופצע חמישה אחרים במצעד הגאווה בירושלים. בין אם גרוסמן ידעה על כוונתו של שליסל או לא, בין אם היא קשורה למציתי הכנסיה בטבחה או לא, נראה כי המפיצים שנאה בהר ציון, בכיכר ציון, ובכל מקום אחר בציון מהווים השראה למציתי הכנסיות ובתי הספר, לרוצחים ולשורפי התינוקות. חוט לא כל כך דק מקשר בין כל השונאים ומערער את תזת העשבים השוטים.
הקיץ הנוכחי היה החם ביותר בהיסטוריה המתועדת. השמש הרותחת כמו המיסה את מחסומי היום יום והציפה אל פני השטח, יחד עם הזיעה הניגרת, את השנאה. כמה מפתיע שכה רבים מופתעים: השנאות רוחשות אצלנו מתחת לפני השטח לא מהקיץ האחרון. העשבים השוטים בגינה המטופחת של הוילה שלנו שבאמצע הג'ונגל ניזונים מפוליטיקת השנאה וצומחים פרא בגינה האחורית.
בספרו "מודרניות ושואה" מרבה הסוציולוג זיגמונט באומן להשתמש ב"מטאפורת הגנן" כדי לתאר דווקא את הביורוקרט המודרני. זה משול לגנן המתחזק את גינתו ומייפה אותה ללא הרף על ידי סילוק העשבים השוטים המאיימים על הסדר הטוב. אולם אליבא דבאומן לא העשבים השוטים הם מקור הבנאליות של הרוע האנושי והאלימות הנגזרת ממנו. יכולתה של החברה המודרנית לחולל זוועות נעוצה בעצם הפעולה המכנית והביורוקרטית לשמירה על הסדר הקיים, גם (או בעיקר) אם הוא מבוסס על שנאה, כיבוש, אפלייה והדרה. על מנת להציל חלק מהגן יש לנכש את העשבים השוטים, או לפחות את הפרחים הפחות ססגוניים שבו. באומן, כמו חנה ארנדט וקרל פופר לפניו, מבין היטב שהאחריות לזוועות אינה מוטלת על ה"עשבים השוטים" אלא שהיא, בין השאר, תוצר של תרבות השנאה שמלבים פוליטיקאים ציניים ורודפי שררה, ביורוקרטים שרק רוצים לעשות את עבודתם, בתמיכת אינטלקטואלים מטעם ועיתונאים שמרנים ופחדנים.
עיבוד תמונה: עמיר שיבי
את ספין ההיעלבות המסחרר של הימין החילוני והמשיחי כאחד צריך ללמד בבתי הספר לתקשורת. אמני התעתוע כבר מאמינים לשקרים של עצמם, כיאה למקרים שבהם הסברה מחליפה מדיניות ודימוי את המהות. עמוס גולדברג, בהקדמה לספרו של באומן, כינה זאת משטרי הצדקה: "גם כשמתבצעים פשעים בקנה מידה גדול, החברה המבצעת אותם מייצרת סביבם שיח מוסרי אשר מצדיק מניה וביה את ביצוע הפשע. המבצעים לרוב בטוחים שהם עושים את הדבר הנכון והטוב, וגם כאשר כל העולם מגנה אותם הם פוטרים גינויים אלו בתמימותו של העולם, בהיעדר הבנה עמוקה של המציאות וכיוצא בזה. מה שנראה פעמים רבות מבחוץ כמשטר אטום ומרושע, נראה לפועלים במסגרתו סביר, צודק ומובן מאליו. מנגנונים מהסוג הזה תמיד מסבירים את עצמם לעצמם ולאזרחיהם בנימוקים שמתחזים לנימוקים סבירים ורציונליים". נראה שגם גולדברג, כמו באומן, מכוון בדבריו לגננים ולא לעשבים השוטים.
הקבוצות ותתי הקבוצות הרבות בחברה הישראלית מתחרות זו בזו על ההגמוניה ועל תפקיד ה"אנדרדוג" במקביל. קידום סולידריות אזרחית וחברתית בישראל המפולגת הוא משימה קשה, וטיפוח פוליטיקה מגזרית של פחד ושנאה קל ומתגמל יותר. יאיר לפיד פתח את מערכת הבחירות הראשונה שלו בהצבעה על פוליטיקת השנאה וההפחדה המגזרית והבטיח פוליטיקה חדשה, אולם ביום שלמחרת הבחירות הוא כבר הבטיח שלא ישב עם הזועביזזז ורץ לכרות ברית עם האח נפתלי. על קוצה של ז' אחת קטנה הוכיח הנציג המובהק של החילונות הישראלית כי תרבותו מחליפה דת בלאומנות אתנית וכי החילונות הישראלית מבית מדרשו אינה נגזרת של תהליך החילון והליברליזציה, שצמחו במערב מתוך מהפכת הנאורות. ממילות הסתה שלו קצר המרחק לדה-הומניזציה, הסתה, הפחדה וליבוי שנאה שמוצאת דרכה, בסופו של דבר, למעשי אלימות.
אנשי ציבור במחוזותינו אינם משלמים מחיר על ביטויי שנאה המלבים אלימות. ההפך הוא הנכון: כל השונא יותר מחברו זוכה ביותר מנדטים. יוכיחו הזועביז של לפיד, הרסיס בישבן של בנט, החונטה הלהט"בית שמאיימת על סמוטריץ', ה"ערבוש המסריח" של שר המשטרה, ובראש כל אלה ראש הממשלה, שבעבר ביטל בלחישה את יהדותם של השמאלנים ובבחירות האחרונות נבנה מהאמירה המצביעים הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות.
