קזבלנקה, יום שישי, מעט לפני שעת התפילה. הצריח של מסגד חסן השני, המסגד השלישי בגודלו בעולם, שברמדאן מתייצבים בו כמאה אלף מתפללים, בוהק כמגדלור במרחק. שש שנים ושלושה מיליארד דולר הושקעו בבנייתו, אומרת המדריכה אילהאם, המובילה אותנו פנימה. כל אזרח מרוקני (כולל היהודים שביניהם) התבקש על ידי המלך לתרום מכיסו לבניית המבנה המפואר, שגגו הענק נפתח בימות הקיץ במטרה להקל מעט על עומס החום.
המסגד המרשים הזה נחנך בשנת 1993, בטקס חגיגי במעמד המלך שבו נאמה גם אמינה מרילי, זוכת פרס ממלכתי לספרות במרוקו. קלות הביקור במקום מרשימה לא פחות. אילהאם ("השראה" בערבית) הובילה אותנו פנימה אל שלוש הקומות: קומת הטהרה, קומת התפילה וקומת הנשים. היא מדריכה ותיקה שהספיקה לצבור אוצר מילים שימושי בשלל שפות, בין היתר גם בעברית, שהיא אחת מארבע השפות הנפוצות בין המבקרים במקום, כך מסתבר. כאן, ובמקומות אחרים במרוקו, ניתן להרגיש אורחים רצויים למרות הדרכון הישראלי. שלטים בעברית המלמדים על חנות כשרה עדיין מוצבים ברחוב בגלוי והקהילה המרוקנית הקטנה לא מתביישת לחגוג את יהדותה בגאון.
כשהצטרפנו למשלחת הג'וינט בעקבות הקהילות היהודיות של מרוקו לא העלינו בדעתנו שנודרך במסגד על ידי אישה מוסלמית גלוית ראש המפטפטת בעברית. היכן עוד ניתן לפגוש במחזות מהסוג הזה? המחשבות המריאו לרגע למסגד אחר, חשוב לא פחות, שם באותה השעה התייצבו נשים אחרות, המוראביטאת, לשגרת מאבקן. הדי המהומות בהר הבית ומחוצה לו מורגשים גם במרוקו ומלבים את המתיחות הגוברת בין יהודים למוסלמים. מעט לאחר חזרתנו ארצה יצאו 20 אלף מרוקנים, תומכי התנועה האיסלאמית, להפגנה שבה "הוציאו להורג" בובות של יהודים ליד מודל של הר הבית. אילהאם עצמה עדיין לא ביקרה באל-אקצא, ומשכה בכתפיה כאשר דיברנו עליו. לדידה, ולדידם של כמה מעובדי הווקף של המסגד שפגשנו בפנים, ברור שקדושתו של המקום צריכה להיות פתוחה, נגישה ומקבלת.
לאחרונה יזמה צרפת הצעה להציב משקיפים בין-לאומיים בהר הבית/אל-אקצא במטרה להביא להרגעת הרוחות במתחם ולהפחתת המתח הדתי בין יהודים למוסלמים. גם אם נניח שממשלת ישראל וממלכת ירדן, באמצעות הווקף, יסכימו לשינוי הסדרי השליטה על ההר, ספק אם הבעיה השורשית תיפתר. הפרות הסדר בהר הבית אינן תלויות במספרם של השוטרים והסדרנים; גם אם יוצב במקום כוח בין-לאומי גדול ואיכותי לא יוותרו יהודים על רצונם להתפלל בהר, ומוסלמים לא יסכימו לאפשר זאת.
הפתרון יכול להגיע ממקום אחר, מכיל והדדי. מנהיגות בין-דתית משותפת יכולה להציע מתווה אשר יכבד את חופש הפולחן של בני כל הדתות ואת קדושתו של המקום. אם השחקנים המרכזיים בהר הבית יסכימו על ועדה כזו, היא תוכל להציע הסדר דומה לנהוג במסגד חסן השני בקזבלנקה, הפתוח חינם למתפללים אך רק בשעות התפילה ובתשלום לתיירים מכל העולם ביתר הזמן. למעשה, סגירת הר הבית למבקרים בשעות התפילה המוסלמית, כנהוג כיום, נופלת בתוך המודל הזה.
הסדר כזה הוא בר-קיימא הן מבחינה פוליטית הן מבחינה כלכלית, שכן דמי הכניסה לאתר הקדוש יכולים לממן מערך סדרנות והדרכה יהודי-מוסלמי משותף במגוון שפות. אם הוא יונהג תשרה במקום רוח חדשה, במקום השנאה המפעפעת בו, וגורמים קיצוניים יתקשו להתסיס את השטח. אם תיעטף הקדושה במעט חולין, כפי שהנהיג המלך מוחמד השישי במסגד העצום בקזבלנקה, יופיו של המקום יישמר והסובלנות תצא נשכרת. אם חושבים על סטטוס קוו חדש אולי כדאי להתייעץ במלך מרוקו, המשמש גם כראש ועדת ירושלים של ארגון המדיניות המוסלמיות. משהו מהרוח המרוקנית תואם מעט יותר את חזון ישעיהו: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
ד"ר ניר בומס הוא חוקר במרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב. עדי ארבל הוא מנהל פרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית
