ה"אביב הערבי" מטלטל את המזרח התיכון: משטרים נופלים, מנהיגים מיתולוגיים מאבדים את כבודם ואת צלמם, ומשטרים אחרים מדכאים את מתנגדיהם בכוח הזרוע, לפחות לפי שעה. מן העֵבֵר האחר של "המהפכה של המאה ה-21" יש מדינות, או חברות, שחוות את התהליך בצורה רגועה יותר כלפי חוץ, אך גם בהן מתחוללים שינויים משמעותיים. אחת מהן היא מרוקו, מלוכה שבה מושלת השושלת העלאוית זה למעלה מארבע מאות שנה.
הממשלה המרוקנית, הממונה ומופעלת בשלט רחוק על ידי המלך ועוזריו, מותקפת תדיר בעיקר על ידי הצעירים: מאז פברואר 2011 מתקיימות בכל הערים הגדולות במדינה הפגנות רבות משתתפים מכל שדרות החברה. הפגנותיה של "תנועת ה-20 בפברואר" אינן תמיד המוניות ורבות משתתפים, אולם הצעירים מקיימים אותן מדי חודש ומוחים על אחוזי האבטלה הגבוהים בקרב הצעירים, רובם בוגרי אוניברסיטאות; השכר הדל במגזר הציבורי; הגישה למשאבים המוענקת למקורבי האליטות המלוכניות בלבד; הפערים החברתיים האדירים וחוסר המוביליות הכלכלית-חברתית. אולם בעיקר הם מוחים על ההוֹגְרַה (HOGRA) – שלטון הדיכוי האלים והשרירותי של המשטרה ובטחון הפנים. ההפגנות כשלעצמן היו, ברוב המקרים, לא-אלימות, והממשלה לא הפעילה את כל אמצעי הדיכוי והאכיפה שברשותה. אולם עשרה מפגינים מצאו את מותם במעצר, והם הפכו לסמלי הדיכוי של המשטר.
במרוקו מתחוללת תפנית אף אם היא איננה חווה את הסערה המתוקשרת המכה במדינות ערביות אחרות. המלך מֻחמד השישי הכריז על סדרת רפורמות חוקתיות שזכו לתמיכה של יותר מ-98% במשאל עם שנערך ב-1 ביולי 2011: חוקה חדשה המצמצמת לכאורה חלק מסמכויותיו, ומינוי ראש הממשלה מקרב מפלגת הרוב שתזכה בבחירות לפרלמנט. אלה הוקדמו מספטמבר 2012 לנובמבר 2011. הרשימות המפלגתיות התארגנו בזמן קצר יחסית אולם אין בהן שינויים גדולים ביחס לעבר: המפלגות המסורתיות – האִסְתִקְלַאל, הסוציאליסטים ואחרים – עשויות לשמור על כוחן למרות המחאה החברתית; כמה מפלגות קטנות התאחדו; והאסלאמיסטים האופוזיציונרים הגדולים – תנועת אל-עַדְל ואל-אִחְסַאן של שייח' עבד אל-סלאם יאסין וביתו נאדיה – עדיין אינם מאורגנים כמפלגה ואינם משתתפים בבחירות, ולכן לא יצליחו לתרגם את הפופולריות שלהם לכוח אלקטורלי. "תנועת ה-20 בפברואר" החרימה את משאל העם על השינויים בחוקה וקוראת כעת להחרים גם את הבחירות, שלטענתה "מכורות מראש ממילא".
בכל אלה יש גם נקודה יהודית: מאז קיבלה מרוקו את עצמאותה היו דמויות יהודיות פעילות בפוליטיקה המרוקנית, ביניהן ד"ר לאון בן זקן ואנדריי אזולאי שהיו חלק מהמערך המלוכני. במקביל היו גם פעילים באופוזיציה, בעיקר בימיו של חסן השני (1999-1961): אברהם צרפתי, אסיר פוליטי שהוגלה (שהלך לעולמו לפני מספר חודשים), וסימון לוי, מנהל המוזיאון היהודי בקזבלנקה, שניהם מהאגף הקומוניסטי-סוציאליסטי של הפוליטיקה המרוקנית. יש גם נקודה נשית: מגי קקון, אשת עסקים יהודייה מקזבלנקה, עומדת בראש הרשימה הארצית של מפלגת המרכז הסוציאליסטית הקטנה שאחד ממנהיגיה הוא ג'ו לוי. קקון, בסוף שנות החמישים לחייה, מגדירה את עצמה "אישה, אזרחית ויהודייה", וגם "מרוקנית שהיא גם יהודיה". היא אינה רואה בדתה מכשול, משום שלדבריה "אין לאמונה משמעות רבה ויהודי מרוקו היו מאז ומעולם חלק מהממלכה". מטרתה היא להשפיע ולסייע בקידום תהליכים חברתיים חשובים, בעיקר בשני נושאים העומדים בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי במרוקו: העסקת קטינים, ובעיקר קטינות מהפריפריה הכפרית במשקי בית רבים בערים הגדולות; וכן בעיותיהם הקשות של צעירים במרוקו ומערכת החינוך המקוטבת והכושלת. הסיבה העיקרית המניעה אותה להתמקד בתחום זה היא כי "כ-70% מהמרוקנים הם צעירים מתחת לגיל 21". בניגוד לעבר, היא מקווה כי הפעם יעלה בידה להיכנס לפרלמנט ולהשפיע מתוכו על הנעשה בפוליטיקה ובחברה המרוקנית.
נראה כי לא צפויים שינויים מהותיים המערכת הפוליטית המרוקאית בעקבות הבחירות. את השינוי המשמעותי ביותר – מינוי סוציאליסט לראש ממשלה – כבר ביצע המלך לפני כעשור. מרבית חברי הפרלמנט והמועמדים ברשימות השונות הם כאלה שכבר מכהנים בתפקידם או היו מועמדים בעבר. המפלגות הגדולות ממעטות להזרים דם חדש לראשות הרשימות, ולקטנות יותר סיכויים מעטים בלבד להכניס חברים חדשים לבית הנבחרים. נראה גם כי הלגיטימציה שנותנת החוקה החדשה לבֶּרְבֶּרִים, דוברי האַמַזִיג, לא תבוא לידי ביטוי במערכת הבחירות הזו. המאבק הממשי על הבכורה יתנהל ככל הנראה בין שלוש המפלגות הגדולות, בהבטחה שהפעם המפלגה שתזכה לרוב יחסי תהיה גם זו שמקרבה ימונה ראש הממשלה הבא.
דלית אטרקצ'י היא דוקטורנטית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן. היא מתמחה ביחסי חברה ומדינה במרוקו ובמגרב, בדגש על מקומן של נשים. דלית מלמדת ומדריכה-מפקחת מטעם משרד החינוך על הוראת עולם הערבים והאסלאם (לימודי מזרח תיכון) בבתי ספר תיכוניים.
