החלטתו של איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, שלא להופיע בפני הארגונים היהודים בניו יורק בשל מיקום משרדיהם ליד משרדי הסוכנות היהודית אינה מפתיעה, והיא נגזרת מיחסי הגומלין שהוא מנהל עם קהילתו העדתית, הלאומית והאזרחית הישראלית. להלן אציע ניתוח של תפיסתו הפוליטית של עודה על בסיס התבטאויותיו הרבות בשיח הציבורי, לרבות דפי הפייסבוק שהוא מנהל.
כבן הקהילה האחמדית בעיר חיפה מחוייב עודה לערכי השלום, האחווה והנאמנות ומבקש חלק שווה במסגרת האזרחית של המדינה. כבן המיעוט הלאומי הערבי הפלסטיני בישראל הוא זקוף קומה, זוכר את הנכבה – טראומת היסוד שכוננה את זהות אבותיו, ומחויב ללאומיות הערבית והפלסטינית. כראש הרשימה המשותפת הוא מבקש להנחיל לקהל בוחריו את מורשת המאבק העממי הבלתי אלים של נלסון מנדלה ומרטין לותר קינג. כמו האחרון הוא סבור כי רק אור יכול לגרש את החושך, והוא קורא לבוחריו לממש את זכות ההצבעה כדי להשפיע מבפנים, בדרך לא אלימה.
נראה כי הדרך שבה בוחר עודה להוביל בה את בוחריו היא השתלבות חברי קבוצת המיעוט הערבי הפלסטיני בקבוצת הרוב היהודי ההגמונית, תוך שמירת תרבותה ובחירת האלמנטים הפחות מתנגשים עם קבוצת הרוב. מחד שולל עודה כל קשר עם משרד הבטחון, משרד החוץ והמשרד לקליטת עלייה, ומתנגד לשירות אזרחי המוכפף לממסד הבטחוני. לכן גם סרב להופיע במקום מושבה של הסוכנות היהודית, הנתפסת על ידי החברה הערבית בישראל כאחראית לעלייה היהודית מאירופה ולנישול חלק מהערבים מבתיהם. לעודה ולחברה הערבית הפלסטינית בישראל קל יותר לגלות סובלנות כלפי היהדות מאשר כלפי הציונות, והוא היה מעדיף ש"פיגומי הציונות" שהניחו את היסודות לשלד הישראלי יוסרו, ובתוך הבניין הישראלי ידורו ערבים ויהודים בשוויון מלא.
מאידך, עודה מתנגד נחרצות להצעתן של בל"ד והתנועה האסלאמית לקיים בחירות ישירות לוועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל, כדי לא להעמיק את הבדלנות והניכור ולמנוע הדרדרות לעימות אלים. הוא מתנגד להטלת חרם על כל מה שהוא ישראלי ורואה בכך הפניית גב לאזרחות הישראלית ואף אקט של הגירה מחוץ למולדת. עודה קורא לבני הדור הצעיר לנהל מאבק עממי בלתי אלים, ושולל אחיזה בנשק המזיקה למאבק למען זכויות אזרחיות ולאומיות. את הפוסטים בדף הפייסבוק שלו הוא מעלה בשלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית, כדי לקיים דיאלוג עם בני כל הדתות והקבוצות הלאומיות. הוא אף מכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינת ישראל, עומד בעת ניגון שירת ההמנון הישראלי בטקס ההשבעה בכנסת ומבקש להיות חלק ממרחב השיח הממלכתי הדמוקרטי והשוויוני.
עודה התחנך על ברכי האידיאולוגיה הקומוניסטית ומשתמש בסמנטיקה שונה מזו של חבריו לשיח הערבי הלאומי בישראל. הוא מבליט את הממדים האזרחיים, המעמדיים והחברתיים-כלכליים וקורא למאבק על דמותה של החברה הישראלית ולא נגדה, כדי להחליש את האנטגוניזם ואת הפחד היהודי מפני השיח הערבי הלאומי. לדידו, הנוף האזרחי הישראלי והנוף הלאומי הערבי-הפלסטיני אינם צריכים לבוא האחד על חשבון השני. לכן היה רוצה שהכנסת הישראלית, המלאה בסממנים מן הנוף הלאומי, תכיל בתוכה גם סממנים מהנוף האזרחי, למשל תמונות טבע ותמונות של דו קיום ערבי-יהודי, כדי שגם הוא וחבריו ירגישו בבית. המשפט "שלח את עמי", שהושאל על ידו מהשיח המקראי היהודי והוכנס לנאום השבעתו כחבר כנסת, אמור לעורר את העם שהיה מיעוט נרדף לחדול מרדיפת עם אחר.
יו"ר הרשימה המשותפת נולד למשפחה ממעמד הביניים, ואת עוצמתו הפוליטית הוא שואב מהשכלתו וכישוריו האישיים ולא ממקורות הכוח המסורתיים המתבססים על גודלה ועושרה של החמולה. הוא נשוי לנרדין עאסלה, שאחיה אסיל בן ה-17 נהרג במהומות אוקטובר 2000. מהומות אלה השפיעו, לדבריו, על עיצוב זהותו במישור האישי והלאומי, ולבנו בכורו הוא קרא טייב-אסיל כדי לסמל את בחירתו בחיים ולא במוות.
עודה מצטייר כמנהיג אותנטי המנהל קשר רגשי ואינטימי עם חברי קהילתו ומכנה אותם בשמותיהם הפרטיים. סאלם בן השש מואדי א-נעם שאין חשמל בביתו, מג'ד הסטודנט מאוניברסיטת תל אביב שלא יכול לשכור דירה מיהודים, עמאד ואמל שאינם יכולים לקנות בית והיבא, בוגרת בית ספר התיכון שלא מוצאת עבודה. עודה מדבר אליהם ועליהם ועל חייהם ולא רק על הפלסטינים. הוא מפיח בהם תקווה שיש סיכוי שיתקבלו כאזרחים מלאים, שותפים בקבלת ההחלטות, באדמות ובמשאבים, ולא ייתפסו כבוגדים כפויי טובה.
האם עודה יצליח לדלג מעל המשוכות הפוליטיות והלאומיות שמציבים לו שותפיו לרשימה המשותפת, ולקבל החלטות נכונות עבור ציבור בוחריו? האם הוא וסלהאטין דמירטאש, מנהיג המפלגה הכורדית בתורכיה, מסמנים את תחילתו של שינוי במעמדם של מיעוטים במדינת הלאום המודרנית במזרח התיכון? שנים יגידו.
