בעימות טלוויזיוני שנערך בין ראשי המפלגות המרכזיות המשתתפות בבחירות לכנסת העשרים (למעט הליכוד, המחנה הציוני ויהדות התורה) בסוף החודש שעבר, הטיח שר החוץ ויושב ראש "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן בראש הרשימה המשותפת אימן עודה כי חברי הכנסת הערבים הם נציגים של ארגוני טרור וגיס חמישי, וכי מקומם אינו בכנסת ישראל אלא בפרלמנט בעזה.
ההתנגדות היהודית להשתתפותן של מפלגות ערביות בכנסת קשורה למהפך שחל בסוף שנות השמונים בייצוג הפוליטי של האזרחים הערבים במדינה. ב-1988 נטש חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה את מפלגת העבודה והקים את המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע). זו הייתה המפלגה הערבית הראשונה בישראל, ובכך חולל דראושה מפנה במפה הפוליטית הישראלית וסלל את הדרך למפלגות ערביות נוספות שקמו בהמשך.
עד שנת 1988 ניכרה השתתפות של פוליטיקאים ערבים במסגרת מפלגות ציוניות, ברשימות ערביות שפעלו בחסות המפלגות הציוניות (רשימות לוויין) ובשורות המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית. בין השנים 1949 (אז נבחרה הכנסת הראשונה) ל-1988 היו רוב נציגיהם של האזרחים הערבים בכנסת חברים ברשימות לוויין מטעם מפא"י וממשיכת דרכה מפלגת העבודה, שהיו המפלגות הגדולות בישראל. גם מפלגות ציוניות אחרות הקימו רשימות לוויין לאוכלוסיה הערבית, אך דרכן אל הכנסת לא צלחה והן מעולם לא עברו את אחוז החסימה.
בכירי מפא"י או מפלגת העבודה הם שקבעו את שמות רשימות הלוויין ואת הרכבן, על פי יכולתם הצפויה של המועמדים לגייס קולות מצביעים ועל פי שיוכם המשפחתי. לרוב היו מועמדים אלה בנים למשפחות בעלות מסורת של שיתוף פעולה וקשרים קרובים עם הממסד הישראלי או עם הנהגת היישוב היהודי בארץ לפני 1948. פטרוניהן היהודים של רשימות הלוויין אף הכתיבו לחברי הכנסת הערבים כיצד להצביע בסוגיות שונות שעמדו לדיון בכנסת. רשימות הלוויין הללו שרדו יותר משלושים שנה.
בשנות השבעים המוקדמות קיבלה מפלגת העבודה החלטות מהפכניות, אשר משמעותן הייתה פתיחת שעריה בפני האזרחים הערבים ושילוב נציגיהם בשורותיה. היא החלה לכלול ערבים בין מועמדיה לכנסת, אולם במקומות לא ריאליים (המקום ה-59 או ה-92 ברשימה, למשל). בו בזמן המשיכה המפלגה במדיניותה המסורתית והקימה רשימות ערביות שהיו בנות חסות שלה.
במקביל ירדה הפופולאריות של רשימות הלוויין הערביות ברחוב הערבי, והן נעלמו כליל בשנות השמונים. בבחירות לכנסת התשיעית (1977) נבחר רק חבר כנסת אחד במסגרת רשימת לוויין, ואילו בבחירות לכנסת העשירית (1981) לא עברה את אחוז החסימה אף אחת משלוש רשימות הלוויין שהתמודדו.
רק בכנסת העשירית (1981 – 1984) כיהן חבר כנסת ערבי ראשון מטעם מפלגת העבודה, חאמד ח'לאילה. בכנסת האחת עשרה כיהן עבד אל-והאב דראושה, שהיה חבר הכנסת הערבי השני מטעם מפלגת העבודה. אולם דראושה לא ייצג את מפלגת העבודה לכל אורך הקדנציה, שכן בינואר 1988 הוא הקים, כאמור, את המפלגה הדמוקרטית הערבית.
הקמתה של המפלגה הדמוקרטית הערבית הייתה בבחינת אות לבאות. עבד אל-והאב דראושה התמודד בראשותה לראשונה בבחירות לכנסת השתים עשרה (1988), והמפלגה זכתה לתמיכה אשר הקנתה לה מושב אחד בכנסת. שמונה שנים לאחר מכן, לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה (1996), ייסד עזמי בשארה את הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד) והחל בכנסת החמש עשרה (1999) מכהן בבית הנבחרים הישראלי אחמד טיבי, ראש התנועה הערבית להתחדשות (תע"ל). לבל"ד ולתע"ל יש ייצוג גם ברשימה המשותפת המתמודדת בבחירות לכנסת העשרים. הרשימה כוללת גם את נציגי רע"ם (הרשימה הערבית המאוחדת, שנמנים עליה נציגי מד"ע והתנועה האסלאמית הדרומית) ואת המפלגה היהודית – ערבית חד"ש.
הרשימה המשותפת הוקמה בינואר האחרון, בתום מגעים ממושכים בין נציגי המפלגות הערביות וחד"ש. במסגרת הדיונים נבחנה גם האפשרות להקים שתי רשימות במקום רשימה אחת, בעיקר לאור חילוקי הדעות בין הסיעות השונות בשאלת חלוקת המקומות הנחשבים ריאליים. היא כוללת גם פנים חדשות, של פעילים פוליטיים שטרם כיהנו בכנסת, ובהם אימן עודה העומד בראש הרשימה. נכללות גם שתי נשים, אנשים צעירים, וביניהם אנשי אקדמיה ונציגים של ארגונים ועמותות הפועלים למען החברה הערבית בתחומים שונים.
במידה רבה, הקמתה של הרשימה המשותפת היא פועל יוצא של העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3.25% כתוצאה מחוק המשילות, אשר התקבל בכנסת במרץ 2014. זה העמיד בספק את יכולתן של חלק המפלגות, ובכלל זה המפלגות הערביות, להיות מיוצגות בכנסת העשרים. יחד עם זאת, הקמת הרשימה המשותפת הושפעה גם מחקיקה שניכרה בשנים האחרונות בכנסת ונתפסת כפוגעת בזכויותיהם של האזרחים הערבים.
האתגרים העומדים בפני הרשימה המשותפת הם רבים: בראש ובראשונה, להעלות את שיעורי ההצבעה של הציבור הערבי, שהוא נמוך משמעותית בהשוואה לציבור המצביעים בקרב כלל האוכלוסייה הישראלית, ובכך להגדיל את מספרם של חברי הכנסת הערבים. על פי חלק מהסקרים האחרונים, הרשימה המשותפת צפויה להיות הסיעה השלישית או הרביעית בגודלה בכנסת העשרים. אתגר שני העומד בפני המפלגות השונות המרכיבות את הרשימה הוא להמשיך ולפעול במסגרת משותפת גם לאחר הבחירות, למרות המחלוקות האידיאולוגיות והאישיות. אולם האתגר הגדול מכולם הוא לממש את כוחה הפרלמנטרי ולפעול בכנסת לשיפור מעמדם של האזרחים הערבים בישראל.
