השיח הציבורי בשנים האחרונות מרבה לעסוק בהקצנתה של הציונות הדתית, גם בתחום הפוליטי וגם בתחום הדתי. על הטענה בדבר ההקצנה הפוליטית אין בכוונתי לחלוק, אולם אני מבקש לחלוק על תמונת ההקצנה בתחום הדתי. אכן, יש בציונות הדתית ביטויי הקצנה דתית – התנגדות לשירת נשים, הדרת נשים, ביטויי איבה לדמוקרטיה וכדומה – אבל לצִדם יש גם תופעות הפוכות לגמרי, למשל הפמיניזם הדתי: נשים דתיות לא רק עומדות היום במוקד המאבק בהדרת נשים ובאפליית נשים בבתי-הדין הרבניים, הן גם מהוות רוב בקרב הטוענים הרבניים – המקבילה הדתית לעורכי-דין. נשים דתיות רבות גם מעצבות לעצמן מקום של כבוד בתוך הסדר הדתי הקיים: הן לומדות תורה במוסדות מעין-ישיבתיים, בבתי-כנסת רבים של הציונות הדתית הן מצטרפות למעגל דורשי הדרשות ונותני השיעורים, ובכמה בתי-כנסת אורתודוקסיים הן אף עולות לתורה ומתפללות כחזניות, לפחות בכמה מקטעי התפילה. גם ביחסה של הציונות הדתית לתרבות החילונית ניכרת תופעה המנוגדת לנטיות ההסתגרות. צעירים דתיים רבים לא רק צורכים תרבות כללית אלא הם גם שותפים מלאים בעיצובה – בתקשורת, בספרות, בקולנוע, בתיאטרון ועוד. הוא הדין בתרבות הפנאי העממית: צעירים דתיים יושבים בפאבים או במועדוני רוק, ומבחינתם, הדבר אינו עומד בסתירה להקפדה על כללי הכשרות.
אם כן, לא תהליך חד-סטרי של הקצנה דתית יש כאן אלא תהליך דו-סטרי של קיטוב פנימי, שבו חלק מהציונות הדתית נעשה ליברלי יותר מבעבר בעוד חלק אחר "מתחרד" יותר ויותר. ולמרות זאת, הדימוי הציבורי מתמקד רק בחלק המקצין, משתי סיבות: ראשית, התקשורת מתעניינת בעיקר בתופעות ההקצנה. אמנם פה ושם מופיעה כתבה על ביטויים של פמיניזם וליברליזם דתי, אבל בדרך-כלל הם מוצגים בה כיוצאי-דופן, ודווקא ביטויי ההקצנה ממשיכים להיתפש כמבטאי המגמה השלטת. שנית, הדתיים הליברלים בוחרים על פי רוב לפעול בתחומי חיים שאינם מזוהים עם התחום הדתי: הם עורכי-דין ורואי חשבון, עיתונאים ואנשי מחשבים. לעומת זאת, הציבור החרד"לי – הציבור החרדי-לאומי, על פי הכינוי הרוֹוח לקוטב המתחרד של הציונות הדתית – פונה בעיקר לתחומי העיסוק של החברה הדתית המאורגנת, כמו חינוך ורבנות. התוצאה היא לא רק שתחומים אלה, שיש להם תפקיד מכריע בעיצובה הפנימי של החברה הדתית, אכן נשלטים במובהק בידי חרד"לים, אלא שגם הציבור החילוני נוטה לזהות את כלל הציבור הדתי עם המגמה החרד"לית.
הקיטוב בתוך הציונות הדתית בא לידי ביטוי קודם כל באינסוף עימותים בשאלת דרכה של מערכת החינוך הדתית. הפרדת בתי-הספר, שאלת חיוב המורות בכיסוי-ראש, קביעת קוד לבוש לבנות – הוויכוחים בסוגיות אלה ואחרות חוצים לא רק את קהילות הציונות הדתית בערים הוותיקות אלא גם את רוב הקהילות ביישובים הדתיים בשטחים, למעט כמה יישובים קטנים והומוגניים המזוהים עם הזרם החרד"לי. מובן שהוויכוחים האלה חוצים גם את תנועת בני-עקיבא, ובשנים האחרונות הם גם חוצים לא מעט בתי-כנסת דתיים, בייחוד בסוגיית מקומן של נשים בסדרי בית הכנסת.
בציונות הדתית מתקיים במידה רבה פיצול דה-פקטו בין השמרנים לבין הליברלים; הפיצול הפורמלי ביניהם נמנע עד כה בשל תחושת האחווה הבסיסית של "המִגזר", של אנשים שגדלו באותן משפחות, בוודאי באותן קהילות, וחוו חוויות משותפות. באופן פרדוקסלי, נטייתו של השיח הציבורי להכליל את כל אנשי הציונות הדתית ולייחס לכולם הקצנה דתית תורמת עוד יותר לתחושת אחדות הגורל שלהם וליישור השורות, כמעין "נבואה המגשימה את עצמה". בנוסף על כך, החברה הישראלית העכשווית אינה נוטה להתחבט בהגדרות אידיאולוגיות מדוקדקות, ולכן הדתיים הלאומיים, ובמיוחד הליברלים שבהם, שעמדותיהם מנוסחות ממילא באופן פחות אידיאולוגי, אינם נוטים להשקיע מאמץ בהקמת מסגרות נפרדות משלהם אלא מעדיפים להתעמת עם השמרנים בסוגיות נקודתיות.
השאלה היא מה יוצר את הפיצול בציונות הדתית ומדוע הוא הולך ומעמיק דווקא בשני העשורים האחרונים. יש לכך שלוש תשובות מרכזיות. ראשית, בזהות הציונית-דתית, מראשיתה, ניכר מתח יסודי בין אלה הסבורים שהזהות הציונית-דתית מורכבת משני קטבים (הדת והלאומיות) לבין אלה הסבורים שהיא מורכבת משלושה קטבים (הדת, הלאומיות והזהות המודרנית-הומניסטית). העימות בין הגישות פורץ מפעם לפעם – וכך אכן קרה בעשורים האחרונים.
שנית, לתוך הקיטוב הפנימי היסודי חדרה בעשורים האחרונים תופעת החרד"לות, שלנוכח זלזולם של החרדים בדתיותם של אנשי הציונות הדתית היא מבקשת להוכיח ש"כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכול לעשות טוב יותר" – כלומר להחמיר מבחינה הלכתית, לעתים אפילו יותר מהמקובל בחברה החרדית עצמה. ההקצנה החרד"לית הזאת גרמה, בתורה, לריאקציה נגדית של קבוצות בקרב הזרם המרכזי בציונות הדתית, שביקשו להבליט דווקא את היסודות הליברליים שלהן. יתרה מזאת, גם העולם החילוני לא קפא על שמריו, והתחזקות הנורמות הליברליות והמתירניות השפיעה אף היא על הוויכוח הפנימי בתוך החברה הדתית. היו שביקשו להגיב על התהליכים האלה בהסתגרות ובהתבדלות והיו שביקשו לשמר את הזיקה לעולם החילוני ולאמץ משהו מהתהליכים הליברליים והפמיניסטיים המתחוללים בו.
שלישית, השיח האידיאולוגי המתואר כאן הוא, במידה רבה, אנכרוניסטי. חלקים נכבדים משיח הזהות בישראל כבר אינם סובבים סביב ציר אידיאולוגי אלא סביב ציר אקזיסטנציאלי-אינדיבידואלי. אנשים רבים, מכל המִגזרים, אינם מעצבים את זהותם על פי השאלה הפילוסופית "עם איזו אידיאולוגיה אני מזדהה" אלא על פי השאלה האקזיסטנציאלית "לְמה אני מתחבר", ואם אדם מזהה בעצמו רגשות דתיים וחילוניים גם יחד, הוא רוצה להיות מסוגל לממש הן את אלה והן את אלה. זה המקור לתופעת הדתיים הנפתחים לעולם המודרני-חילוני, זה המקור לתופעת החילונים הנפתחים ללימודי יהדות או מבקשים לנסוע לאומן, וזה גם אחד ממקורות המתח בין אותו חלק במחנה הציוני-דתי שהדתיות שלו היא יותר אקזיסטנציאלית, והוא בוחר לעצמו במידה רבה על מה הוא מקפיד מן המסורת הדתית, לבין החלק השמרני, שעדיין תובע עקיבות אידיאולוגית.
