מאז שהתמנה לתפקידו לפני כשנתיים מפעיל ראש הממשלה בנימין נתניהו לחץ מתמשך על הפלסטינים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית". בנאומו לפני הקונגרס במאי הפך נתניהו את הדרישה הזאת לאבן-הפינה של כל הסכם שלום עתידי, והבטיח "פשרה מרחיקת-לכת" אילו רק יסכים המנהיג הפלסטיני להצהיר פומבית שהוא מוכן לקבל את המדינה היהודית.
למרבה הצער החליט ממשל אובמה לאמץ את הדרישה. מאחורי הקלעים הוא מפעיל עתה לחץ על בעלות ברית מרכזיות לאמץ נוסחה שתקרא לישראל ולפלסטינים לחדש את המשא ומתן על בסיס¬ קווי 1967, ובפעם הראשונה בתהליך השלום המזרח-תיכוני להעלות בפירוש את הציפייה הבינלאומית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית.
לא מעט נאמר כבר על השאלה מדוע הפלסטינים מסרבים להכרה כזאת לישראל – ודאי בנקודה זו של המשא ומתן. אולם באופן פרדוקסלי הישראלים אולי יהיו הראשונים להסתייג מהגדרה כזאת למדינתם, או לפחות יחושו מבוכה בגינה מאחר שלאיש, ולאזרחי ישראל היהודים לא פחות מאחרים, לא ברור למה בדיוק מתכוון נתניהו בדרישה הזאת.
במבט היסטורי, התנועה הציונית המודרנית ניסתה להסב את המונח "יהודי" לקטגוריה לאומית מובהקת, אולם לא ממש הצליחה בכך. לו אכן היה הדבר עולה בידה המונח "יהודי" היה מגדיר היום חבר בקהילה לאומית – כשם ש"צרפתי", לדוגמה, מתייחס לבן הלאום של צרפת, או "פולני" לזה של פולין.
אולם ברוב העולם "יהודי" נותר מונח מטושטש שמשמעותו המדויקת תלויה בקונטקסט. "יהודי" יכול לסמן מאפיין דתי, אתני או תרבותי. חלק מן היהודים, במיוחד באירופה שלפני האמנציפציה, חשו שהיהדות היא גורל. בחוגים מסוימים בארה"ב היום המונח "יהודי" הוא בעיקר הגדרה לסוג של הומור.
בעצם רק בישראל מתייחס המונח "יהודי" ללאומיותו של אדם, אם כי מקור הסמכות בהקשר הזה נמצא מחוץ לתחום אחריותה המוגדר של המדינה. ואכן, גם כאשר ישראל טוענת להיותה מדינת הלאום של העם היהודי, אין לה הגדרה למונח "יהודי" מלבד זו הדתית: הרבנים הם אלה הקובעים עבור המדינה הישראלית מיהו יהודי.
הכישלון הזה לייצר הגדרה לאומית קוהרנטית של המונח "יהודי" נמשך מראשיתה של התנועה הציונית. מכיוון שטריטוריה ושפה נתפסו כשני מרכיבים מרכזיים של הלאומיות במאה התשע-עשרה, כדי להפוך את העם היהודי ללאום היה צורך לחברו לטריטוריה אחת ולהחליט על שפה אחידה. הציונות התלבטה במספר חלופות לשני המרכיבים הללו. החלופות כללו את אוגנדה וארגנטינה כטריטוריות אפשריות, ותיאודור הרצל, מייסד הציונות המודרנית, העדיף את הגרמנית כשפת הלאום היהודי.
אולם על אף הנטיות החילוניות של הזרם המרכזי בציונות, הטריטוריה שנבחרה לבסוף הייתה ארץ ישראל של התנ"ך, והשפה שפתו של התנ"ך. גם אם בבחירת הטריטוריה היה היגיון פרגמטי בעת ההיא (בבחירת השפה פחות מכך), צמיחתה של התנועה הציונית חיזקה ולא החלישה את המסד הדתי של האומה היהודית.
אלה חלק מהגורמים היסודיים לכך שאופייה היהודי של ישראל נותר במחלוקת חריפה גם בתוך ישראל עצמה. מה הופך את ישראל ל"יהודית"? האם הריבונות על אדמות התנ"ך חיונית לזהותה העצמית של ישראל כפי שטוענים המתנחלים? האם ישראל היא מדינתם של היהודים המתגוררים בישראל או שמא גם של אלה המתגוררים בחלקים אחרים של העולם? (נתניהו סיים את נאומו במילים "אני מדבר בשמם של העם היהודי ושל המדינה היהודית") . האם "יהדותה" של ישראל מונעת ממנה להיות מדינת כל אזרחיה, כולל אלה שאינם יהודים?
הדיון על סוגיות אלה בישראל הוא לוהט ומתמשך. הוא מונע מישראל להגדיר את זהותה בצורה קוהרנטית, וודאי בצורה המקובלת ומוכרת על ידי מרבית אזרחיה, שרובם חילוניים וליברליים על פי כל קריטריון מערבי.
במקום לדרוש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית, ישראל צריכה אפוא לקחת את המשימה הזאת על עצמה. אולי מפתה להפיל את העול על אחרים אולם זו עדיין חובתה של ישראל – בראש ובראשונה לעצמה – לגלות למה היא מתכוונת כשהיא מגדירה את עצמה כיהודית ולוודא שהגדרה כזאת מקובלת ומוכרת על ידי אזרחיה. לאחר שתעשה זאת תוכל ישראל להציג דרישה ברורה יותר לשכניה – או, סביר יותר – לחוש בטוחה מספיק בזהותה כדי להתקדם הלאה.
יונתן תובל הוא יועץ מדיני במספר ארגונים לא-ממשלתיים העוסקים בקידום הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים.
זהו תקציר של מאמר שפורסם בניו יורק טיימס ב-29 ביולי. תרגם וערך: דרור זאבי.
