המחאה ההמונית תפסה את ראשי הימין לא מוכנים. רגעים ספורים לפני פרוץ המחאה הם עוד התחרו ביניהם בחקיקת חוקים אוויליים שתכליתם הגנה על המולדת מפני מיני דחלילים שמאלנים שהם מזהים בכל קרן רחוב. בעוד מחאת הדלק והקוטג' מבעבעת, הם אסרו מלחמה על ה"דה-לגיטימציה," נחושים לחקור (מלשון מחקר), להעמיד דין ולשלול מימון מכל מי שיהין לפקפק במדיניות הכיבוש וההתנחלות. אולם דווקא לאחר שורה של הצלחות במאבק נגד המהרסים מבפנים יצאו ההמונים לרחובות, תובעים שמנהיגיהם יתנו דעתם גם על בעיות אמיתיות.
והנה, אחרי ימים ארוכים של היסוס החליטו גם הפוליטיקאים מימין, ומועצת יש"ע שמרקידה אותם בחלילה, שהגיעה העת לקפוץ על עגלת המחאה. וכרגיל, המתנחלים אינם מסתפקים במקום בירכתיים; הם מתיישבים מיד במושב העגלון. כך, תוך שהם מתעלמים באופן בלתי מפתיע מכל היבטי המחאה האחרים, יצאו עשרות חברי כנסת ושרים בקריאה נרגשת לראש הממשלה לפתור את בעיית הדיור באמצעות בנייה ביהודה ושומרון. חבר הכנסת יעקב כ"ץ אף איים שסיעתו לא תתמוך בחוק הווד"לים אם לא יוחל גם על השטחים. במקביל, הופיעו מאמרי דעה בכמה עיתונים שהדגישו ש"הפיתרון בשומרון." אכן, המכונה משומנת (בכספי ציבור) והיא עובדת היטב. אחרי שבמשך שנים הצליח מפעל ההתנחלות לייבש את שאר חלקי ישראל, מנסים ראשיו להטות גם את זרם המחאה הנוכחי להשקיית מפעל ההתנחלות והנישול.
בדיוק לצורך זה הגיע גם נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע לביקור מתוקשר במאהל ברוטשילד. "גם בשומרון יש מצוקה," הוא אמר, ואני תמהתי האם הוא מדבר על המצוקה של המתנחלים, או שמא של הפלסטינים שעל אדמותיהם בונה המדינה מזה ארבעה עשורים אלפי יחידות דיור, בניגוד לחוק הבין-לאומי ובניגוד לעקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. אכן, לא ניתן עוד להסתיר את הקשר החזק בין מפעל ההתנחלות לבין המצוקות החברתיות בישראל והשחיקה המתמשכת של אופיה הדמוקרטי.
יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין שרוממות הדמוקרטיה הישראלית על שפתיו תמיד, התגייס גם הוא להטיית זרם המחאה אל מעבר לקו הירוק והצהיר שגם "הציונות היתה מתנחלת." ריבלין, כמו המתנחלים, מנסה כמובן להשכיח את העובדה שהציונות של לפני 1967 אפשרה לפלסטינים שנותרו בגבולות מדינת ישראל ליהנות מזכיות אזרחיות ודמוקרטיות ואילו מפעל ההתנחלות בשטחים מושתת על שלילת הזכויות האזרחיות והדמוקרטיות של הפלסטינים החיים שם. מעברו המזרחי של הקו הירוק משתרע שטח שבו שתי מערכות חוק לשתי קבוצות אוכלוסייה. בעוד שהישראלים החיים שם הם אזרחים לכל דבר, הפלסטינים כפופים לחוק צבאי ואינם מורשים לקחת חלק בתהליך הפוליטי. מפעל ההתנחלות כולו מבוסס על משטר ההפרדה הזה. מבחינתם של המתנחלים ושל עושי דברם, שלילת זכויותיהם של הפלסטינים אינה תוצר לוואי זמני, אלא חלק מובנה בחזון; שלילת זכויותיהם שלה הפלסטינים הוא תנאי שבלעדיו לא תיתכן השליטה הישראלית בשטחים.
מכאן שאין דבר שגוי והזוי יותר מלפתור את בעיות הדיור של ישראל באמצעות הרחבת ההתנחלויות. אסור שהמחאה הזו, הדמוקרטית כל-כך, הצודקת כל-כך, תירתם למפעל שהוא מפלה ואנטי-דמוקרטי בנשמתו. אין לקבל את ההיגיון העקום לפיו העיוותים החברתיים בישראל, שמשטר הכיבוש וההתנחלות תרם רבות להעצמתם, ייפתרו באמצעות העצמת משטר הכיבוש וההתנחלות. עלינו לומר על כן בקול רם וברור: מפעל ההתנחלות הוא חלק מן הבעיה. הוא לא יכול להיות חלק מן הפיתרון.
אבנר וישניצר הוא ממייסדי תנועת לוחמים לשלום.
