במהלך החודשים האחרונים אני מעורב בפרויקט בירדן. לאחרונה חזרתי מנסיעה קצרה לירדן וניסיתי לארגן בכתב כמה מצבים ומחשבות. המעבר בין העולמות גרם לי לחשוב בראש ובראשונה על השגרה שאני מכיר, על מה הופך נורמלי לנורמלי, ומה דוחף אותו אל מחוזות הלא-נורמלי.
האם אתה הולך לפגוש פליטים סורים? שאל איש המודיעין במעבר הגבול. מתוך כמה פעמים שעברתי במעבר, הייתה זו הפעם הראשונה בה נשאלתי ישירות את השאלה. בדרך כלל, השאלה הייתה מנוסחת באופן מפותל יותר.
השאלה גם הבהירה מסר. אנחנו, הריבון הירדני, לא מעוניינים בקשר כזהظ אנחנו מעוניינים שתגיעו, אתם הישראלים, אבל למטרות נורמאליות.
את מהות המסר ומהי נורמאליות הפנמתי יום מאוחר יותר לאחר רישום במלון בעמאן, ביקור בקניון ושיחה עם פעיל מהסהר האדום.
ראשית, הפעיל מהסהר האדום. משך זמן רב סיפר לי על עבודתו, ואז, בשיחת מסדרון טרם פרידה, הוא הראה לי תמונה שלו במהלך העבודה וסיפר על מיזם חדש שהקים: שירות לאיתור קרובים שנעלמו עבור משפחות השוהות בירדן. המשרד בירדן מספק שירותי תקשורת בחינם ובעיקר את רשת הקשרים שלו עם המשרד המקביל בדמשק. האסוציאציה הראשונה שלי הייתה העקורים היהודיים בתום מלחמת העולם השנייה והשואה, המחפשים רשת קשרים קיימת על מנת לברר את האפשרויות שלהם ועל מנת לחפש קרובים שנותרו בחיים.
בתפיסה שלי, פעילות מסוג זה היא מעבר של שלב בהתרחשויות האזוריות, כאשר ירדן נושאת על גבה כנראה את חלק הארי של המשא. הפליטים הסורים התחילו את שהייתם בירדן כשהם משוכנעים שהם שבים הביתה עוד שבוע או שבועיים, אחרי שהמערב יתערב על מנת להפיל את אסד. הסתבר שזה לא נכון. הרצון לחפש קרובים שנעלמו הוא מעין קבלה של המצב והתחלה של התמודדות אתו מעבר להישרדות היום יומית.
אבל התמונה בסמארטפון הייתה מעניינת יותר. הפעיל עמד מאחורי גדרות תיל, מוגן בתוך משרד מבוצר. הוא הסביר שזה בגלל החשש מהסורים. הפעיל, המעורב עד עמקי נשמתו בסיוע להם, חושש מהם? כן. ליתר דיוק, הוא חושש יותר מהמוח'אבראת הירדני שחושש מהפליטים ולכן הוא קונה את הסיפור של הממשלה. זו ההשערה שלי. איך הוא מסביר אם כן את העשייה שלו? מה זה משנה, הוא מסביר. יש צורך שהוא נענה לו ויש צורך נוסף בחשש. אשרי אדם פוחד תמיד.
הכניסה למלון מחייבת לעבור דרך מכונת שיקוף. התיק נסרק היטב וגם הגוף – גם מגנומטר וגם המכשיר המצפצף שנראה כמו סף של דלת בכניסה לקניונים. מאוחר יותר, נהג מונית ירדני הסביר לי שבשנים האחרונות אל-קאעדה פוצצו שני מלונות ברחוב ליד.
מרגע הכניסה בדלת המלון לא הרגשתי שאני בירדן. הלובי היה מערבי לגמרי, ונתן תחושה של ארץ דוברת אנגלית. רק הגבר שעמד לפני בתור ולבש גלביה לבנה של איש עסקים עשיר מן המפרץ הזכיר היכן עמדתי.
נהג המונית הציע שנלך לשתות קפה בחוץ. הסכמתי בשמחה והוא נהג אל הקניון הגדול בגאווה מרובה.
האמת היא שלא זה המקום שרציתי לראות, אבל הנהג התעקש על המערביוּת של המקום ודיבר בעיקר על הנשים מסביב. המדד היה מידת החשיפה של הגוף. מושא הערגה האולטימטיבי היה בחורה מתל אביב כשם קוד למישהי שלבושה באופן חשוף ומתסכל: היא חשופה אבל אסור לגעת. כאשר עברה בחורה מערבית הנהג הצביע ואמר "היא מתל אביב". היתר סווגו כך: "זו מדובאי, זו סעודית וזו רוסיה, אתה לא רואה?"
אני התעניינתי דווקא בלבושות השחור. אותו זה לא עניין בכלל.
הנורמאליות שציפו ממני לזהות ולכבד הייתה כזו שבה אין מקום לעולם מבחוץ. יש תנועה בין כל המדינות דוברות הערבית במזרח התיכון: רכבים מסוריה, סעודיה, בחריין, כווית, עיראק ואפילו ירדן. אבל זו תנועה של עשירים, כאלה היכולים להיכנס לקניון ולחלוק עולם צרכני. לעולם כזה גם אני כישראלי מוזמן, בתנאי שלא אדבר עם פליטים סורים כאזהרת הנציג במעבר הגבול.
כעבור שעה נשברתי וביקשתי מהנהג שיקח אותי לעיר העתיקה. בתחילה הוא לא הבין מה אני רוצה. עיר עתיקה? "אין דבר כזה. יש עיר ענייה" הוא הסביר לי, "דרום עמאן". "אוקיי, אז תראה לי את הדרום", ביקשתי. "את הדרום? אני גר בדרום, אני גר שם, מה יש לחפש שם? זה אנשים רגילים". "אוקיי, בדיוק מה שאני רוצה לראות" השבתי.
באותו הרגע החל סיור של כארבע שעות בעמאן. סיור במקומות אפלוליים וברחובות המזכירים את נצרת ומזרח ירושלים. היה מרתק.
למחרת, נהג המונית הסביר לי ביחס לאיזו כותרת שלא אתבלבל בין מחנה א-זעתרי "שם בצפון עם הפליטים" (כיום מונה המחנה כ-120 אלף פליטים, והוא ריכוז האוכלוסין הרביעי בגודלו בירדן כולה) לבין השלט "זעתרי" שראיתי באחד הרחובות. "שם לא נורמאלי" הסביר לי. מכלל לאו ניתן להבין הן. ניתן להבין שנורמאלי זה צרכנות, זה רחובות מסודרים, זה מכוניות מרחבי המזרח התיכון.
הכול כל כך נורמאלי עד שהשתעממתי. הכול כל כך נורמאלי שמה שעוד קורה במרחב במרחק שעת נסיעה הוא כבר לא נורמאלי.
