בחודש האחרון ניכרת עדנה מפתיעה בפומביותה ביחסי ישראל-ירדן. זו לא באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה מדיני וכלכלי יוצא דופן (למעט אולי הגידול ביבוא של תוצרת חקלאית מישראל), אלא בהבנות שקטות ובפעולה משותפת לחיזוק תפקידה של ירדן במקומות הקדושים בירושלים. אף שבין הצדדים שוררת עדיין מחלוקת מהותית סביב תביעתה של ירדן להרחבת תחומי האחריות שלה בענייני מתחם אל-אקצא, תביעה שנתפסת בישראל כחתירה לשינוי הסטטוס-קוו במקום, בחודש האחרון התקיימו חמישה ביקורים גלויים של בכירים ירדנים בירושלים המזרחית ובאל-אקצא. ביקורים אלה התפרסמו רק לאחר מעשה, בדרך כלל ביזמת התקשורת הערבית. יו"ר הפרלמנט ושר הפנים הירדני הגיעו לביקורים אצל הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, שנשאו אופי בילטרלי ירדני-פלסטיני אך בכל זאת כללו ביקור באל-אקצא. ביקור אחר נשא אופי בטחוני – סיור נדיר של מפקד משטרת ירדן, חוסין אל-מג'אלי, באל-אקצא, שגרר שמועות על ביקור צפוי של המלך במקום, ומצד שני עורר ביקורת קשה בקרב בני שבט אל-מג'אלי בדרום הממלכה, שרבים מהם מאכלסים את שדרות הקצונה בצבא ובמנגנוני הבטחון הירדנים.
אולם ההתרחשות האמיתית בין ישראל לבין ירדן ממוקדת בשני ביקורים אחרים בעלי צביון מדיני-דתי יוצא דופן: הנסיך האשם, בנו של המלך חוסין וקצין בכוחות המיוחדים בצבא הירדני, ביקר בתחילת החודש שעבר באל-אקצא יחד עם שיח' סופי חשוב מתימן; והנסיך ע'אזי, בן-דודו של המלך עבדאללה המכהן כיועצו לענייני המקומות הקדושים, ביקר שבועיים לאחר מכן במתחם יחד עם המופתי הראשי של מצרים, ונפגש שם גם עם אנשי דת נוצרים. מדובר בפצצה מדינית אמיתית, שכן לא זו בלבד שנסיכים חשובים מבית המלוכה הירדני מבקרים בזה אחר זה בהר הבית הנמצא בשליטת ישראל, אלא שמצטרפים אליהם אנשי דת מוסלמים בכירים מהעולם הערבי. כל זאת בעידן ה"אביב הערבי", שבו היחסים בין ישראל לבין שכנותיה נכנסים להקפאה ומאותגרים דווקא מהכיוון הדתי-אסלאמי.
לישראל ולבית המלוכה ההאשמי יש אינטרס משותף בביקורים אלה, אלא שישראל היא במעמד הנהנה העיקרי מהם, בעוד שבית המלוכה לוקח על עצמו סיכון ממשי. עבור ישראל זוהי "נורמליזציה" פומבית חינם עם העולם הערבי-אסלאמי בחסות מדינה ערבית (שאמנם יש לה הסכם שלום רשמי עמה) ובעיקר בחסות אנשי דת חשובים בעולם האסלאם, ויתרה מזו – הכרה בפועל של גורמים מדיניים ודתיים אסלאמיים בריבונותה של ישראל על הר הבית. עבור ירדן זוהי אמנם הבלטה של התפקיד והמעמד המועדף שישראל מעניקה לה במתחם אל-אקצא על חשבון כל השחקנים האחרים בעולם הערבי והאסלאמי, אך בית המלוכה מסתכן מאוד בתווית ה"בגידה" וה"נורמליזציה" דווקא כאשר מעמדו בזירה הפנימית נמצא בשפל היסטורי, ודווקא כאשר המשטרים הישנים באזור נופלים בזה אחר זה. אין זאת אלא שהארמון החליט שהוא יכול לנצל את הרִיק המדיני והשלטוני השורר בעולם הערבי כדי לקבוע עובדות בשטח, ולקוות כי התועלת במהלך תהיה מרובה על נזקו.
הנקודה המרתקת בביקורים טמונה בהיבט הסוּפי: שני הנסיכים הירדנים שביקרו בהר הבית מקורבים למחשבה הסוּפית (המיסטיקה האסלאמית), והשיח' התימני חביב אל-ג'פרי הוא חכם הלכה מוסלמי סוּפי ידוע ומוערך בקרב הוגי דעות ואנשי דת מוסלמים בעולם הערבי. הוא אף נחשב לאחד מחכמי הדת המוסלמים רבי ההשפעה בעולם המערבי, בשל פעילותו הענפה לקירוב לבבות בין אסכולות ההלכה השונות באסלאם ובין מוסלמים לבני דתות אחרות. הרושם המצטבר הוא כי ישראל וירדן משתפות פעולה ביניהן לא רק ב"נורמליזציה" פומבית של היחסים, אלא גם בנסיון לקדם חלופה סוּפית מתונה לדומיננטיות הסונית של השיח' יוסף אל-קרדאוי ואחרים, המובילים את הקריאה בעולם ההלכה הסוּני להימנע מכל ביקור באל-אקצא כל עוד המתחם נמצא תחת כיבוש ישראלי. בסוף החודש שעבר אף חנך הנסיך ע'אזי את הקמתה של "אגודת חכמי ההלכה של ירדן", בראשות בכיר לשעבר באחים המוסלמים (שבשנים האחרונות מבקר ללא רחם את התנועה), שמטרתה השאפתנית היא קידום הנאורות בעולם האסלאם.
הביקורת הדתית והפוליטית הקשה בשיח הציבורי הירדני, מכיוון האחים המוסלמים אך גם באמצעי תקשורת ממסדיים, כוונה לא רק ל"נורמליזציה" הגלויה עם ישראל אלא גם, ואולי בעיקר, לכך שהביקורים תואמו עם ישראל בערוץ הצבאי-בטחוני ולא בערוץ המדיני. עם זאת, ולמרבה ההפתעה, הביקורת הזו שככה במהירות יחסית – אולי בגלל הפן הדתי של הלגיטימציה של בית המלוכה ההאשמי, שנפגע פחות מפנים אחרים. כיום, שבועיים לאחר הביקור האחרון, השיח הציבורי על הנושא בירדן הוא נחלת העבר גם בעיתונות האסלאמית. לפחות בשלב זה נראה, אם כן, כי ההימור של הארמון הצליח. האם ישראל וירדן אכן יצליחו לשתף פעולה ביניהן בעניין המקומות הקדושים בירושלים? ואולי מסקרן יותר מכך – האם דמויות חשובות ומשפיעות באסלאם הסוּפי יהוו חלופה גמישה ומעשית יותר מהזרמים המקצינים באסלאם הסוּני בכל הנוגע לשיתוף פעולה ישראלי-ערבי ויהודי-מוסלמי? ימים יגידו, אולם אין ספק כי האביב הערבי כבר נושא אתו בשורות מפתיעות בהיבט זה.
