נשים סוריות, בדיוק כמו גברים סורים וכמו אחיותיהן הנשים בעולם הערבי-אסלאמי, חיו תחת משטרים משתיקים, אלימים ומדכאים שהרגילו אותן לפחד, לשתוק ולהבליג כדי להישאר בחיים.
משך יותר מארבעים שנה סגר משטר הבעת' בסוריה ארגוני זכויות אדם, רדף את פעיליהם ופעילותיהם, עקב אחרי סטודנטים/ות באוניברסיטאות והשתיק עיתונאים. הדיכוי בסוריה היה, לכאורה, מקיף ועיוור לעדות ולמגדרים. בפועל, הנשים סבלו מכולם. רזאן גזאווי, חברת האיחוד הנשי הסורי ופעילת זכויות אדם, מסבירה כי משטר אסד לא תיקן את חוקי האישות המפלים, מינה נשים לתפקידים ציבוריים אך מיקם אותן בעמדות זניחות וזוטרות, ורדף פעילות זכויות אדם באופן שיטתי. נשים בסוריה נולדו לתוך המציאות הזו, ובה חיו ופעלו עד תחילת ההתקוממות (מאז, כמובן, מצבן הורע).
האשה הראשונה שהעזה לצאת נגד משטרו הברוטאלי של בשאר אל-אסד הייתה הדרוזית מונתהא אל-אטרש, בתו של סולטאן באשא אל-אטרש, המנהיג המיתולוגי שהוביל את ההפיכה הסורית הגדולה בשנת 1925. ב-12 באפריל 2011, כאשר מפגינים בסוריה עדיין רעדו מפחד ודבקו בתביעות ההתחלתיות לתיקונים חוקתיים יסודיים, אמרה אל-אטרש לכתב היומון הנפוץ א-שרק אל-אווסט כי יש להפיל את המשטר כולו. בכך, סבורים משקיפים ומשקיפות ערביות, פתחה אל-אטרש פתח להצטרפותן של נשים להפגנות נגד המשטר ברחובות.
בימים הראשונים להתקוממות הצטרפו אליה הנשים באופן אקראי, חסר ארגון וללא ראייה פוליטית מרחיקת לכת. אולם בהדרגה הן החלו להתארגן בקבוצות קטנות, יזמו מפגשים משלהן וחשבו על אפיקי פעולה שונים. כך קמו ועדות תיאום נשיות ברחבי סוריה, שאחת הבולטות שבהן הייתה "קבוצת הנשים לתמיכה באינתיפאדה הסורית". קבוצה זו תמכה בעיקר במשפחות האסירים והחללים. תוך זמן קצר ותחת תנאי עבודה קשים הצליחו נשות הקבוצה לצרף לשורותיה מספר לא מבוטל של חברות קבועות ולנסח מטרות ודרכי פעולה פוליטיות. אך שהקבוצה לא שרדה לאורך זמן את הרדיפה הקשה של המשטר, היא סללה את הדרך לפעילות נשית ענפה.
הנשים הסוריות נטו לקחת על עצמן תפקידים מסורתיים למדי בראשית ההתקוממות: תמיכה לוגיסטית בהפגנות, כתיבת שלטים, טיפול בפצועים, אספקת אוכל ותרופות למורדים והברחתם במחסומים. יש שהעזו להסתיר בבתיהן פצועים ומבקשי מקלט. אולם במהלך 2012 חל שינוי מהותי בדפוסי פעולה אלה, ונשים שהיו פעילות בארגוני זכויות אדם החלו לבקר באזורים ששוחררו מידי המשטר והעבירו הכשרות בכתיבה, תיעוד ופעילוּת במדיה החברתית לאוכלוסיה האזרחית כדי שזו תוכל לתעד את פשעי המשטר ולהפיצם. בזכות ההכשרות הללו עלו לרשת אלפי סרטונים, קטעי מידע ותמונות של פעילות ופעילים שחשפו את זוועותיה של מלחמת האזרחים בסוריה.
נשים אחרות בחרו בתפקידים מהפכניים ואמיצים לא רק בהקשר המגדרי אלא גם בהקשר הפוליטי. אחת מהן הייתה רזאן זייתוני, בוגרת הפקולטה למשפטים משנת 1999. זייתוני החלה את דרכה כמתמחה בעריכת דין וכפעילת זכויות אדם, ובשנת 2005 הקימה את מאגר המידע הראשון מסוגו בסוריה על הפרות זכויות אדם. היא המשיכה בדרכה תוך סיכון עצמי ניכר, ועם תחילת ההתקוממות בשנת 2011 הקימה את המרכז לתיעוד הפרות זכויות אדם, שעבר עד מהרה לעיר דומא בגלל איומים ישירים על חיי הצוות שהוביל את היזמה. זייתוני, שקיבלה חמישה פרסי הוקרה מארגונים בין-לאומיים על פועלה, נחטפה כנראה על-ידי קבוצות מורדים קיצוניות וגורלה לא נודע.
עם רשימת הנשים הסוריות שהובילו יזמות פוליטיות נמנית גם ח'ולוד וליד (31), ילידת העיר דאריא ובעלת תואר שני בתרגום מיידי מאוניברסיטת דמשק, שהקימה את העיתון "ענבי ארצי" (ענב בלדי) והכשירה כתבי שטח שדיווחו בשלל שפות על המתרחש בסוריה. חשוב להזכיר גם את שמה של זינה ארְחַיֶּים (30), ילידת העיר אידליב, שהכשירה למעלה ממאה אזרחים (רובם נשים) בסיקור ודיווח עיתונאי. ארחיים סייעה בהקמתם של עיתונים עצמאיים בצפון סוריה, והיא ממשיכה להכשיר צוותים של פעילים לעבודות שטח עיתונאית, בעיקר באזורים ששוחררו משליטת משטר אסד. בשנת 2005 זכתה ארחיים בפרסים בין לאומיים מטעם קרן פיטר מקלר, "עיתונאים ללא גבולות" וסוכנות הידיעות הצרפתית.
קצרה היריעה מלהזכיר את כל הנשים שהובילו את המרי הפוליטי בסוריה. הרשימה ארוכה ואין בה נשים מלומדות ואקדמאיות בלבד אלא גם נשים מרקע שונה וללא כל השכלה פורמלית. לפעילותן היה ויש מחיר גבוה מאוד. פעילה זכויות האדם סועאד חיבה טוענת כי בבתי הכלא בסוריה עצורות, באופן רשמי, כ-1700 נשים, אולם המספר האמיתי הוא אלפים רבים משום שהסטטיסטיקות מתאפיינות בתת-דיווח של הרשויות ושל המשפחות כאחת. למרות הכל ונגד כל הסיכויים הצליחו נשים סוריות לפלס את דרכן למשלחות המדיניות למו"מ עם משטר אסד בסבב השני והשלישי של שיחות ז'נבה בשנת 2014. יחד עם כוחות אופוזיציה אחרים הן עמדו שם, איתנות ואמיצות, והשמיעו את קולן הנחרץ כי האופציה היחידה לפתרון המשבר בסוריה הוא הדחת המשטר.
התפקידים שנשים סוריות לקחו על עצמן כאזרחיות ופעילות זכויות אדם מעוררי השראה, בהתחשב בתנאים שבהם הן פועלות. עוד יותר מעניינת מכך העובדה שלמרות שההפיכה בסוריה הפכה אלימה, גברית ומיליטריסטית, הנשים עדיין בוחרות במחאה לא אלימה ומאפשרות שיח ופרקטיקה נשית אזרחית ואפיקים של התנגדות לא אלימה למשטר. האתגר הגדול שעומד בפני נשים בסוריה ובמדינות ערביות אחרות במזרח התיכון הוא לא רק השתלבות בעמדות מפתח מדיניות והשמעת קולן בשיח הפרלמנטרי והדיפלומטי, אלא גם "אזרוח" של הפיכות ופרקטיקות התנגדות אלימות, גבריות ומיזוגניות. במלים אחרות, הנכחת השיח האזרחי-פמיניסטי בשדה המרי האזרחי והמאבק הפוליטי-דיפלומטי.
