החלטתו של הסנטור הדמוקרטי בוב מננדז לדחות את הגשת ההצעה להחרפת הסנקציות נגד איראן ל-24 במרץ מהווה, לשיטתו של בנימין נתניהו, כישלון מהדהד. ניסיונותיו של נתניהו להתערב בפוליטיקת-הפנים של ארצות הברית ולאכוף על הנשיא אובמה מדיניות שהוא מתנגד לה הביאו לתוצאה הפוכה מזו שנתניהו ביקש; בין היתר, עשרה סנטורים דמוקרטים נטשו את היוזמה שהוא מנסה לקדם.
זה כמה עשורים מנהלת ישראל מאבק נגד התגרענותה של איראן. עד שנתניהו הגיע לשלטון ניהלה ישראל מאבק זה בחשאי, מאחורי הקלעים, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית ומעצמות אחרות. ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, תיאר את חלקה של ישראל במאבק זה במילים הבאות: "ישראל אינה משמשת ראש חץ במאבק מול האיום האיראני. איום זה ראוי שיטופל, בצורה רצינית ואחראית, בראש ובראשונה בידי המעצמות הגדולות ובידי מדינות מרכזיות נוספות." דומה כי אולמרט הבין נתון פוליטי בסיסי – מגבלות הכוח וההשפעה של ישראל.
בניגוד לגישת ראשי הממשלה שקדמו לו ופעלו מאחורי הקלעים, נתניהו נקט גישה צעקנית וגלויה לכל שלפיה ישראל מנהיגה לכאורה את המאבק נגד תכנית הגרעין של איראן – וזאת, אף על פי שאין בידה אמצעים צבאיים לעשות זאת (שהרי היא חייבת לקבל אותם מארצות הברית), ואין לה קשרים דיפלומטיים הנחוצים להקמת חזית בינלאומית אחידה שתשית סנקציות כלכליות כואבות על איראן. המאבק נגד איראן אינו יכול להתנהל ללא ארצות הברית, ולכן נתניהו חותר תחת מעמדו של אובמה ומנסה לאנוס את ארצות הברית לפעול על פי תכניותיו-שלו.
אולם למרות התנהגותו היהירה של נתניהו, עיקר ההישגים במאבק נגד איראן אינם קשורים להתנהלותה של ישראל אלא, בראש ובראשונה, לזו של ארצות הברית. מאז שעלה אובמה לשלטון גדלו הלחצים שהופעלו על איראן עשרות מונים, משום שהוא, בניגוד לקודמו ג'ורג' בוש, הצליח לגייס בשנת 2010 את סין ורוסיה לקבוצת המדינות המטילות סנקציות כלכליות נגד איראן. כתוצאה מכך, איראן נאלצה להגיע לשולחן הדיונים מתוך נקודת חולשה.
עיבוד תמונה: עמיר שיבי
בניגוד לאובמה, שהצליח להכאיב לאיראנים ולכפות עליהם משא ומתן בתנאים לא נוחים, הגישה המתרברבת של נתניהו בקושי השפיעה על איראן, אם בכלל. אמנם למשך תקופה מסוימת יצרה ישראל את הרושם שהיא תתקוף את איראן בכוחות עצמה אם יהיה צורך בכך, אולם עם הזמן התברר שאין זה אלא איום-סרק.
אחרי שהאיום של ישראל לתקוף בעצמה הוסר, לא נותר הרבה מהצהרותיו של נתניהו, אם כי הוא עדיין מנסה ליצור רושם שבכוחו להשפיע על המאבק נגד איראן. לאור התעלמותו של העולם, הדרך היחידה לזכות במעט תשומת לב, בעיקר של בוחרים ישראלים, היא התגרות באובמה – אותו נשיא שהצליח לייצר את ההישג החשוב ביותר עד כה במאבק נגד איראן.
אולם נתניהו הלך צעד אחד רחוק מדי. המהלך שהניע עשרה סנטורים דמוקרטים להשהות את הגשת החוק נגד איראן וגרם לננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, לאיים שלא מעט נציגים דמוקרטים לא יהיו נוכחים כלל בעת שנתניהו יישא את נאומו, מלמד שנתניהו ירה לעצמו ברגל. ניסיונו לאכוף על אובמה להחריף את הסנקציות נגד איראן בזמן שמתנהל איתה משא ומתן, ובזמן שנשיא ארצות הברית מבקש מהקונגרס להתאזר בסבלנות ולהניח לו לסיים את המהלך הדיפלומטי, נראה כעת כפיאסקו.
כשם שמי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, כך הסתבר ממעלליו האחרונים של נתניהו בוושינגטון שכאשר הוא פועל ללא כל מעצורים כדי לקדם את השקפותיו, הוא פוגע ביכולתו לממשן. וכך, דווקא הוא שירת את האיראנים, כאשר מעשיו הובילו לדחיית ההצבעה על הידוק הסנקציות על איראן וחשפו לעיני כול, כולל האיראנים, את חולשת היחסים בין הבית הלבן ונתניהו.
