בסוף החודש שעבר אירע נס לדייגי עזה. בתוך כמה שעות הגיעו לחוף הרצועה, מצפונה ועד דרומה, עשרות אלפי דגי דניס, מין שאינו נפוץ בדרך כלל במים העזתים. החגיגה הייתה גדולה; הכמות שניצודה הגיעה לטונות והציפה את השווקים ואת המסעדות ברצועה. קילו בארבעין שואכל! (קילו ב-40 שקלים) – סכומים שדייגי הרצועה לא רואים כל יום. התגובה הראשונית הייתה שמחה על מתנת אלוהים לאנשי עזה הנצורים, אולם בהגיע הדיווחים על זרימתן של להקות הדניס גם לתל אביב התברר כי מקור הנס הוא דווקא בבריכות הדגים הסמוכות לחוף באשדוד ובזיקים, שנפרצו בעקבות מזג האוויר הסוער. מעבר לתוספת התזונתית המפתיעה לשולחן העזתי המחיש האירוע את המלאכותיות של המצור שמטילה ישראל על הרצועה, בייחוד בחזית הימית.
מנהרות ההברחה והלחימה ברצועת עזה חשפו כי בניגוד לממדים הקרקעיים, האורכיים והרוחביים, של המצור על הרצועה, ישראל מתקשה לצוּר על עומק השטח. בחזית הימית העניין נהיה מורכב אף יותר, משום שהמים נעשים עמוקים ביחס ישר למרחק מהחוף והטווח המיועד לפיקוח גדל. הגבלת המרחק מהחוף לכלי שיט עזתים, אם כן, היא גם הגבלת העומק שבסביבתו הם יכולים לשהות. עובדה זו משפיעה במישרין, ואולי במתכוון, על מחייתם של דייגי רצועת עזה. הקטנת מרחב הדיג שלהם נושאת משמעות "עמוקה" יותר מסתם צמצום של שטח, וזאת אנסה להבהיר להלן.
כמו בגבולות הקרקעיים, מדינת ישראל שולטת בחופי רצועת עזה ומתייחסת אל המרחב הימי מולה כמים הטריטוריאליים של ישראל. רוחבו של המרחב הזה הוא בהגדרה הצרה 12 מייל ימי, שהם כ-22 ק"מ (בערך כמו המרחק שבין גבול רצועת עזה ובין אופקים). במובן הזה רצועת עזה היא אי הכלוא בתוך שטחה הריבוני של ישראל ולא סרח עודף בדרומה. אך בה בעת, ובשונה מהמרחב הקרקעי המקיף את הרצועה, על חוף הים לא ניתן להניח גדר מערכת. התוצאה היא כי הים של עזה – מרכיב כה משמעותי בזהותה וכלכלתה – נעשה למעין אזור דמדומים שהוא בו זמנית גם עזה וגם ישראל. הבריכה הימית הזו, המכונה בעגת ההסכמים הבין-לאומיים שטח L, כלואה בין אזור החיץ הימי של הגבול הישראלי-מצרי מדרום לאזור החיץ של הגבול הישראלי-פלסטיני מצפון לגבול המשתנה מעת לעת ממערב.
על פי הסכמי אוסלו, הגבול המערבי – או המרחק המותר בדיג לדייגי עזה – אמור היה להתייצב על 20 מייל ימי, מה שמגדיל את הבריכה של עזה למרחב היוצא משטח המים הטריטוריאליים של ישראל ונכנס אל תחום שטחי מימיה הכלכליים. אולם גם ההיבט הזה של ההסכם מעולם לא יושם, ומיד לאחר חתימתו הוגבלו הדייגים העזתים לשטח של 12 מייל ימי. במהלך אינתיפאדת אל-אקצא צומצם השטח ל-10 מייל ימי, שצומצמו לאחר ההתנתקות ל-6 מייל ולאחר עליית חמאס לשלטון וחטיפת גלעד שליט ל-3 מייל. בהסכמים שבאו לאחר מבצע "עמוד ענן" הוחלט כי השטח יורחב בחזרה ל-6 מייל ימי ולאחר מכן ל-12, אולם בפועל ישראל המשיכה לאכוף את המצור בקו ה-3 מייל בתגובה לירי הרקטות. לאחר מבצע "צוק איתן" הוסכם על הרחבת השטח בחזרה ל-6 מייל ימי, אולם ההסכמה הזו היא כמובן שברירית מאוד.
הסובלים המרכזיים מהמציאות הזו הם חברי אחת מהקבוצות החברתיות החלשות ברצועת עזה: הדייגים. כמו חלק משרשרת המזון בתוך הים של עזה, גם הם חיים כציידים וניצודים באותו זמן. מאות אירועי הירי על סירות דייגים בשנים האחרונות מעידים על כך שהמציאות מורכבת הרבה יותר מהטווח המוגדר על ידי צה"ל. צמצומים והרחבות מזדמנות הן עניין שבשגרה; המרחק מהים לחוף משתנה בהתאם למיקום נקודת ההתייחסות ביבשה, וסירות הדייג לרוב לא מצוידות במכשור למדידת המרחק. התוצאה היא אי-וודאות וחוסר יציבות כלכלי שממנו סובלים דייגי הרצועה. מסיבה זו צנח מספר החברים הרשומים בהתאגדות הדייגים העזתית מ-10,000 איש בשנת 2000 לכ-3500 כיום.
מרחק ההפלגה המותר מכתיב לא רק את שטח הדיג המוקצה לכל סירה אלא גם את סוגי הדגים שניתן לצוד, בהתחשב בעונות הנדידה, ההטלה והבקיעה של מגוון הדגה בדרומו של חוף הלבנט. על מנת להגיע לעומק של מעל 100 מטר יש להרחיק בין 6.5 ל-13.5 מייל ימי מהחוף, באזורים שונים של הרצועה. בתקופה זו ניצוד במרחב הזה, למשל, העטעוט (כחלון), המוכר ברצועה בשם "ואט ואט", שנודד במי הים התיכון מפברואר ועד אפריל. הע'זלאן (פלמוד) והטונה נפוצים באותם עומקים מאפריל ועד יולי, ובאוקטובר מתחילה עונת ה"כַּנְעַד" הידוע גם כפלמידה או טונה לבנה, המתקרבים בדרך כלל קרוב יותר לחוף ונפוצים בשווקים עד מרץ. עונות הדיג והמינים השונים דורשים מהדייגים הכנה של כלי השיט ושל הרשתות, שעלותן יכולה להיות גבוהה. דיג בעומק הים, למשל, מצריך רשתות שמחירן יכול להגיע ל-1500 דולר. הדייגים נוהגים להתחייב למוכרי הרשתות לפני עונת הדיג בתקווה שיוכלו להחזיר להם בסופה. על מנת למנוע מהם להתרושש, ארגוני סיוע בין לאומיים מספקים כיום רשתות לחלק מהדייגים ברצועה, אולם השרירותיות של מרחקי הדיג המותרים יוצרת חשש תמידי שהמכירה או הקניה של ציוד הדיג לא ישתלמו.
גם אירועים פוליטיים נקודתיים משפיעים על היערכותם של הדייגים. למשל, הקנייה המאסיבית של רשתות כהכנה לעונת הכַּנְעַד של אוקטובר 2009. באותו חודש פורסמה הקלטת של החייל החטוף גלעד שליט, ושמועות פשטו כי עסקה שתביא עמה הקלות על דיג מחכה מעבר לסף. בשגרה, לעומת זאת, הדייגים מאמינים כי צה"ל מתזמן את הגבלות הדיג בהתאם לעונות נדידת הדגים, במטרה לפגוע בפרנסתם של הדייגים. בימים אלה, למשל, שורר ברצועה חשש כי הגבלות חדשות יפורסמו עם פתיחת עונת הסרדין הנחשבת רווחית לדייגים. גם אם אין בסיס לתיאורית קונספירציה כזו, פעילותו של צה"ל משפיעה באופן מהותי על ענף הדיג. תושבי עזה התרגלו, למשל, כי לאחר המבצעים הצבאיים ברצועה מגיעים כמה ימים של שלל ימי גדול, הנובע מהשיקום החלקי של אוכלוסיית הדגים בקרבת החוף בזמן הפסקת הדיג. כך נחגג סיומו של כל סבב לחימה באכילת דגים. בסוף מבצע "צוק איתן" שלל הדגה העשיר וההקלות ביצוא מוצרים מעזה אפשרו את הגעתם של דגים מימה של עזה למסעדות בגדה המערבית, בפעם הראשונה מאז 2006.
לצד ההגבלות על מרחב הדיג סובלים הדייגים מקשיים רבים אחרים. כל אחד מהמבצעים הצבאיים הביא אתו הרס של מתקני קירור ושל כלי שיט על החוף, ביניהם כלי השיט הנפוץ ביותר, המכונה "חסכה". בשונה מהמשטח דמוי הגלשן המוכר מחופי תל אביב, בעזה מדובר על סירת עץ ממונעת קטנה שמחירה הממוצע 6000 דולר. כלי שיט גדולים יותר כמו ה"שנשולה", גוררת המכמורת, יכולים להגיע לסכומים של עשרות אלפי דולרים. במבצע צוק איתן נפגעו והושבתו 52 כלי שיט מסוגים שונים. המחסור הקבוע בדלק ברצועה כתוצאה מהמצור מסבך עוד יותר את כדאיות הוצאת הסירות לים ואת הדיג באזורים הרחוקים (והפחות מפוקחים) של הגבול המצרי. מעבר לכך, המחסור בחומרי בנין ברצועה מביא לכרייה מוגברת של חול ים מקו החוף, ויחד עם חסימת החול בזרמי המים מדרום על ידי שובר הגלים של מעגן הסירות של עזה מביא הדבר להתפרקות קו החוף ולהרס של בתי גידול חשובים לדגה בסמוך אליו.
הדייגים מתמודדים עם הקשיים הללו בדרכים המאפשרות פתרונות לטווח הקצר אך לרוב פוגעות בדגה לטווח הארוך. אחד הפתרונות הנפוצים הוא דיג מאסיבי של דגיגונים בסמוך לחוף. אלה נקראים בעגה העזתית "בד'רה" (גרעינים), או "בד'ור אל-אסמאכ" (גרעיני דגים), והם נמכרים תמורת מחיר פעוט של כ-5-6 שקלים לקילו. אולם הדגיגונים הללו הם לרוב דגים שמעבירים בסמוך לחוף את שלבי חייהם הראשונים, או שהם משמשים חוליה חשובה בשרשרת המזון הימית עבור דגים גדולים יותר. התוצאה של הדיג הזה הוא פגיעה אנושה במגוון הדגים בים שתוצאותיו חמורות. פתרון אחר שאותו נוקטים הדייגים הוא דיג בסירות "שנשולה" באמצעות מכמורת או רשת גריפה שאוספות את כל מה שנקרה בדרכן. דיג מהסוג הזה נפוץ בקרב דייגי עזה, על אף ניסיונות אכיפה של משרד החקלאות הפלסטיני, ופוגע פגיעה קשה במגוון הדגה ובבתי הגידול הימיים. בשנים האחרונות הגיעו לשווקים בעזה דגים שהורעלו, תופעה שעד מהרה התבררה כטכניקה נוספת המשמשת תחליף לשימוש ברשתות היקרות. השימוש בטכניקות דיג הרסניות מעורר ויכוחים ויוצר מחנות בתוך קהילת הדייגים בעזה, בין אלה המבקשים להפיק מהים פרנסה זמנית מבלי לחשוב על ההשלכות העתידיות, ובין אלה שירשו את המקצוע מהוריהם ומנסים להמשיך ולאחוז בו על אף הקשיים.
מאז 2008 החלו ברצועה ניסיונות, מוצלחים בחלקם, להקמת בריכות דגים בניסיון לפצות על הפסדיהם של הדייגים, אך במבצע עופרת יצוקה נהרסו רבות מהבירכות והפסד גדול נגרם למשקיעים. לאחר המבצע נעשו ניסיונות לחדש את פעילות הבריכות ולהרבות דגים בעזה, אך גם בתחום הזה המצור על הרצועה מקשה מאוד להתקדם, שכן הפסקות החשמל התכופות ומחסור בדלק להנעת גנרטורים פשוט מונע מהבריכות לתפקד. בעוד שבשנת 2013 פעלו שבע בריכות כאלה ברצועה והפיקו 230 טון דגים בשנה, כיום פועלות רק שתיים (אחת נוספת בהקמה). צריכת הדגים ברצועה, לעומת זאת, מגיעה ל-5000 טון בשנה, ועל כן מתכנן משרד החקלאות הפלסטיני להקים 15 בריכות דגים נוספות. בינתיים הספק העיקרי של דגים לרצועת עזה היא ישראל, שמעבירה לרצועה את הדגים שאינם ערבים לחיך הישראלי אך אהודים מאוד בעזה. בעבר, דגים יקרים שאינם נמכרים היטב ברצועה יוצאו לישראל, אך כיום עזה מסוגרת וטונות של דגים שלא נמכרים מושלכים בחזרה לים, גם בישראל וגם בעזה. מהבחינה הזו הים הוא אותו ים והדייגים אותם דייגים.
החזית הימית של המצור על הרצועה מדגימה כי מדובר כאן בהרבה יותר מסגר מרחבי. כשישראל מגבילה את אנשי הרצועה היא למעשה מונעת מהם את עומק הים, את הפקת התועלת מהתהליכים הביולוגיים שלו ואת המקצב של עונות השנה. השליטה בגבולות היא שליטה בקשרים שבין אנשי עזה למקורות המזון הטבעיים שלהם, האדמה והים; היא מבטלת את יתרונותיה הטבעיים של עזה כעיר סמוכת חוף ושולטת בבלוטות הטעם של העזתים ובריח הדגים בשווקים ועל הצלחת.
* אני מודה למורן לבנוני על סיועו בכתיבת המאמר
