השבוע חוותה לבנון פרץ של אלימות בעקבות הריגתו בפיצוץ מכונית תופת של בכיר בכוחות בטחון הפנים, וסאם אל-חסן. ההתנקשות, שגרמה למותם של שבעה נוספים ושל כמאה פצועים, היוותה אות פתיחה לגל של התפרעויות ועימותים בין ציבור מחנה 14 במארס, האנטי-סורי, לבין כוחות הביטחון ותומכי סוריה בלבנון, ממחנה 8 במארס, מחנה המרכיב את הממשלה הנוכחית בראשות נג'יב מיקאתי. בעימותים נהרגו מספר אנשים בערים טריפולי וצידון, ובשכונות בבירות. כמו כן, אלפים יצאו להפגין מול בניין הממשלה (הסראיה) במרכז הבירה, בניסיון שכשל לפרוץ את מחסומי המשטרה והצבא ולהשתלט על המבנה.
פרץ האלימות השבוע חרג מרמת האלימות לה התרגלו הלבנונים מאז מלחמת האזרחים הקצרה במאי 2008, בשל מספר סיבות:
האחת, עליית המתח בין הפלגים בתוך לבנון – בחודשים הקודמים להתנקשות "זלג" הסכסוך בסוריה ללבנון וחידד בכך את חילוקי הדעות בין שני המחנות. בין הסיבות המרכזיות לכך ניתן להצביע על העובדה שמספר הפליטים הסורים שברחו ללבנון חצה בתחילת אוקטובר את המאה אלף ועורר ויכוח סביב שאלת היחס והסיוע לפליטים; לבנונים נחטפו בסוריה על ידי צבא סוריה החפשית, ועל ידי כוחות המשטר הסורי בתוך לבנון. חטיפות אלו יצרו גל של חטיפות בתוך לבנון כדי לשמש קלפי מיקוח כנגד החטופים הלבנונים; נחשף הסיוע הצבאי של חזבאללה בתוך סוריה; נעצר שר לשעבר, מישל סמאחה, בחשד להברחת חומר נפץ במכוניתו ללבנון ונסיון לארגן פיגועים נגד המחנה האנטי סורי, בשליחות המודיעין הסורי; פרצו עימותים מזויינים שגבו הרוגים רבים בעיר טריפולי שבצפון המדינה, בין כנופיות פרו-סוריות מהשכונה העלווית ג'בל מחסין, לכנופיות אנטי-סוריות מהשכונה הסונית באב אל-תבאנה; ארועים אלו ואחרים יצרו תחושה של חוסר שליטה של הממשלה במצב והדרדרות המצב הבטחוני.
ברקע הדברים עומדים שני ארועים מרכזיים הצפויים להתקיים במחצית הראשונה של 2013 והמגבירים מאד את המתח במדינה:האחד – פתיחת משפט רצח רפיק אל-חרירי בבית הדין הבינ"ל המיוחד בסוף מארס, בהאג שבהולנד, בהעדר החשודים מחזבאללה. השני – הבחירות לפרלמנט הלבנוני הצפויות להתקיים באביב או בקיץ. הפרלמנט הלבנוני, המחוייב ע"פ החוקה להעביר חוק בחירות לקראת כל מערכת בחירות, טרם החליט על שיטת הבחירות לאור הרצון של עדות וקבוצות שונות לשנות את השיטה לפיה בחרו בבחירות הקודמות ב- 2009. מעל לכל, המערכת הלבנונית מתוחה מאד ביחס להשלכות נפילתו האפשרית של משטר אסד בסוריה, ובמיוחד מה תהיה תגובת המחנה הפרו-סורי בהנהגת חזבאללה.
השנייה, זהותו של מטרת ההתנקשות – וסאם אל-חסן היה מאד מקורב למשפחת חרירי המנהיגה את המחנה האנטי-סורי בלבנון. אל-חסן היה בעברו ראש צוות האבטחה של ראש הממשלה לשעבר רפיק חרירי עד להתנקשות בו בפברואר 2005. העובדה שלא היה בשיירת חרירי ביום ההתנקשות הפכה אותו לחשוד בשלבי החקירה הראשונים של אותו רצח, אולם הוא נוקה מהחשדות ואף תרם לחקירת הרצח ולחקירת רצח קצין משטרה בכיר שחשף את מעורבות חזבאללה באותה התנקשות. עם הזמן התקדם במסגרת כוחות בטחון הפנים לתפקיד ראש אגף המודיעין, בדרגה המקבילה לתת-אלוף, ואף הוזכר כמועמד המוביל להחליף בסוף השנה את ראש הארגון, הגנרל אשרף ריפי. גם תרומתו לחקירות נוספות שחשפו את המחנה הפרו-סורי בקלונו תרמו לזיהויו של אל-חסן עם מחנה חרירי. מסיבות אלה מותו היווה מכה קשה לסעד חרירי ותומכיו. זה מצידו הסיט את באי מסע ההלוויה להתפרץ לכיוון מבנה הממשלה. אל-חסן, אגב, נקבר לצידו של רפיק אל-חרירי.
השלישית, הכרסום המתמשך במעמדה של חזבאללה ברחוב הלבנוני – כרסום זה מוביל לביטחון הולך וגובר של גורמים בלבנון לצאת נגד חזבאללה ונשקו, עד כדי איומים של ממש כלפי הארגון השיעי. לכרסום במעמדה של חזבאללה מספר סיבות מרכזיות: הציפייה שמשטרו של בשאר אסד ייפול ובכך יאבד הארגון משענת מרכזית, פוליטית וצבאית; חיזוק התנועות הסוניות הפוליטיות במזרח-התיכון כתוצאה מה"אביב הערבי"; פגיעה בתדמית של התנועה בשל הנסיון להסתיר את מעורבותה בלחימה בסוריה, בניגוד למדיניות המוצהרת של ממשלת לבנון שלא להיות מעורבת במשבר הסורי. מותו של מפקד כח המשימה של חזבאללה בסוריה, אבו-עבאס, עם כמה מאנשיו לפני מספר שבועות, אילץ את הארגון לפרסם שהחללים מתו במסגרת "מילוי חובתם הג'האדיסטית" – הצהרה שפגמה באמינותו; איומים מצד האופוזיציה הסורית לפגוע במעוז חזבאללה בצ'אחיה הבירותית, לצד איומים ישירים של ארגונים סלפים להתעמת עם חזבאללה במגרשו, כרסמו גם הם במעמדו הציבורי; הודעת הארגון ששלח את המל"ט לשטח ישראל לפני כשבועיים החזיר למוקד הויכוח בלבנון את נושא הנשק של חזבאללה ואת העובדה שלא שיתף אף גורם ממלכתי בצעד הזה. הפעולה נתפסה על ידי ראשי המשטר הלבנוני, כולל הנשיא מישל סלימאן, כחזרה על הצעד של חזבאללה שהביא לפרוץ מלחמת 2006 ושעורר בזמנו ביקורת קשה; החשש ממעורבות של חזבאללה, וכתוצאה מכך של לבנון, בעימות האזורי בין ישראל לאיראן, מדרבן גם הוא פוליטיקאים לבנונים לצאת נגד הנשק והמדיניות העצמאית של התנועה.
גם בתוך העדה השיעית גוברת הביקורת על הנהגת התנועה על שמובילה את השיעים לעימות ישיר מול הרוב הסוני בסוריה, ועל עצם התמיכה של השיעים בשליט רודן המדכא את עמו, בניגוד למסורת הפוליטית השיעית;
הירידה במעמדו הציבורי של חזבאללה יוצר תחושה שהסטטוס קוו בעשרים השנים האחרונות, בו היה רק גורם אחד שיכול לאכוף את עמדותיו בזכות יכולתו הצבאית, השתנה ושעתה חזבאללה פגיעה גם היא, כולל בפן הבטחוני. תחושה זו העלתה את הביטחון העצמי בקרב מחנה 14 במארס ביציאתם השבוע לרחובות.
הרביעית, תחושת "הדז'ה וו" של אזרחים לבנונים – ההתנקשות בוסאם אל-חסן הזכירה ללבנונים רבים את צורת ההתנקשות ברפיק אל-חרירי בשנת 2005, כולל שיטת ההתנקשות וזירת ההתנקשות לאחר פיצוץ מכונית התופת. רבים מהם נשמו לרווחה ביוני 2008 כאשר הפלגים הלבנונים חתמו על "הסכם דוחא", שהביא לסיום תקופה בת שלוש שנים של התנקשויות פוליטיות נגד המחנה האנטי-סורי בלבנון. ההתנקשות השבוע החזירה את הלבנונים למציאות הקשה של לפני "הסכם דוחא".
