בתודעת ילדי הרובע היהודי הרב סגל היה גיבור. סיפור עמום הסתובב על כך שבזמן המנדט הבריטי הוא תקע בשופר בתום תפילת נעילה ביום הכיפורים למרות האיסור על כך ונעצר בקישלה. זה היה סיפור מקומי שחבק את גבולות הרובע היהודי: הקישלה ליד שער יפו מחד והכותל ליד שער האשפות מאידך. פחות מעניינת הייתה השאלה מדוע נעשה המעשה ומה משמעותו. הייתה כאן גבורה, הערמה על כובש זר ומוכנות לתשלום מחיר אישי. כך לפחות התקבל המיתוס בקרב ילדי הרובע היהודי.
המיתוס על הרב סגל התמזג עם האקשן שאפשרה רחבת הכותל. בימים ההם, ימי המנדט, לא היה הכותל רחבה. הכותל היה סמטה צרה. ממשלת ישראל הרחיבה אותה לכדי חלל גדול ופתוח במחיר פינוי שכונת המוגרבים. הרעיון היה לייצר מרחב משותף ופתוח שהמוני בני ישראל יוכלו להתכנס סביבו ובתוכו. מרחב שיאפשר התכנסות משותפת, מתוך התכוונות פנימה ולא מתוך מבט החוצה.
בקרב ילדי הרובע היהודי היה הכותל לזירה רבת ריגושים. תיירות, פתקים אסורים שהותירו באבניו מבקרים נקראים בחשאי, סוכריות בימי שני וחמישי הנזרקות על חוגגי הבר מצווה המגיעים אל הכותל, פגישת חוזרי צבא בליל שבת, השוואת מעללי הגבורה השבועיים (סוף טירונות, יציאה לקורס פיקודי כזה או אחר, קבלת המסגרת לפקד עליה וכדומה) וקבלת שבת אקזוטית עם המניין המסתובב של ויז'ניץ.
רחבת הכותל היא מקום של אקשן. עבור מי שגדל ברובע היהודי לפחות, הכותל לא היה מקום של תפילה ושל קהילה. הכותל היה זירה של התרסה, התרסה לתוככי החברה: בפני תיירות יהודיות, בפני החברים ומול הרעיון של תפילה במניין הקבוע בבית הכנסת ברובע. מול הערבים התקיימה התרסה שונה ובעיקר בפריפריה של רחבת הכותל: ניסיונות העלייה להר הבית ועוד אירועים שהשתיקה יאה להם.
לא היו סיבות רבות להגיע שוב אל הכותל. היה אפשר לשמוע עליו בחדשות: נשות הכותל הנאבקות על זכותן להתפלל ברחבה בצורה הולמת לאמונתן. סנטימנט ליברלי אינטואיטיבי הזדהה איתן. אלא שביקור נוסף באתר, לאחר שנים רבות, ערער את ההזדהות עמן וגרם לתמיהה על ההתעקשות שלהן להתפלל דווקא שם.
"המקום פתוח ל-24 שעות במשך שבעה ימים והכניסה חופשית לכל מי שמגיע". כך פתחה המדריכה את הסקירה שלה מול הקבוצה אותה הדריכה טרם כניסת הקבוצה לכותל המערבי. לפתע המבט על הכותל הפך למבט של הקבוצה המתיירת: מונומנט היסטורי שבניגוד לאמפיתיאטרון בבית שאן לדוגמא (משם הגיעה הקבוצה) פתוח תמיד ולכולם. קבוצת התיירים שעמדה במפלס העליון, המשקיף על הרחבה, מיהרה להיכנס אל הרחבה ומשם אל הכותל, אלא שהקבוצה נתקלה בעמדת בידוק ביטחוני. הבידוק מחמיר: מכשיר שיקוף ומעבר של מבקר ומבקרת אחד אחת. שני שוטרי מג"ב ושוטרת מפקחים על הסדר והתור בכניסה ארוך. לפחות שתיים או שלוש דקות עברו טרם התאפשר לקבוצה להתכנס שוב ברחבה.
קבוצת התיירים ממושמעת ומסתדרת בתור בעוד יהודים לבושי שחורים וארוכי זקן עוקפים מימין ומשמאל. אך גם העוקפים נדרשים להגיע אל הצפיפות של צוואר הבקבוק: המעבר תחת מסגרת המתכת המזהה מתכת בגופם וכליהם של הנכנסים.
ניתן להניח שעבור התיירים מדובר היה במכשול סביר. מול כמה מוזיאונים חשובים באירופה משתרך תור המעיד על הפופולאריות שלהם. בעיניים ישראליות זה היה "ממש כמו בחוץ לארץ".
הבעיה היא שהסיטואציה היא אכן "ממש כמו בחוץ לארץ". בבית הכנסת בברלין, למשל, קיימת אבטחה בכניסה. אבל גם בישראל? בבית הכנסת הגדול במדינה?
הרחבה הגדולה הפכה לרחובות צרים: רחוב לנשים, רחוב לגברים, רחוב לטקס יום הזיכרון ורחוב לקהל הצופים. בתשעה באב, כך מספרים, מי שאחראי על המקום מניח באופן פיזי גדרות בתוך הרחבה המפרידות בין גברים לנשים. משום מה התקבל שהמפלס התחתון ברחבה מחולק למרחב נשי ומרחב גברי. בתשעה באב גם המרחב העליון מחולק.
הרחבה שפתחה מדינת ישראל הפכה לסמטאות. סמטת האורתודוכסים, סמטת הליברליים יותר, סמטת הגברים וסמטת הנשים. והסמטה הראשית: הכניסה לעמדת הבידוק
הכותל כזירה של אקשן היה מוצלח כל כך דווקא בשל היותו זירה פתוחה ורחבה: כל אחד והאקשן שלו. אלא שהרחבה כבר אינה פתוחה אלא רצועות רצועות (המעוניינים בהרחבה על צורת התארגנות המרחב באופן הזה יפנו לכתבים של ז'יל דלז ופליקס גואטרי ביחס למרחב חלק ומרחב יריעתי) – כלומר הכותל נכבש מחדש על ידי המדינה. נראה שהאקשן של הכותל כבר אינו התרסה בפני הקהילה פנימה אלא התרסה החוצה, כלפי השלטון הזר. השלטון המציב עמדת בידוק בכניסה למתחם. שלטון שממש כמו הרב סגל, נדרש להבריח פנימה את הטליתות משל היו שופר.
לפי ההיגיון הזה, את עמדת הבידוק המחפשת כלי משחית מוטב שיכיילו לחיפוש בדים, ובעיקר טליתות לנשים.
יכול להיות חן רב בעובדה שרחבת הכותל היא זירה של אקשן. אתר של התמודדות רעיונית וחברתית. התנאי הוא שהיא תהיה זירה פתוחה. כרגע הפרקטיקה המסדירה אותה היא פרקטיקה של הפרדות, למשל המתווה המוצע לתפילה במשבצת ההיא או הזו (קשת רובינזון למשל, שנמצאת בכלל מחוץ לרחבה).
בהינתן פרקטיקה של הפרדה הסנטימנט הליברלי כבר אינו מזדהה עם מאבקן של נשות הכותל. הן, נציגי הזרמים היהודיים בחו"ל שיש להם אינטרס להיות חלק מהויכוח הזה, נאמני הר הבית, הוועד השולט על הכותל – כולם שייכים לאותה בלילה שחרצה את רחבת הכותל לסמטאות משונות.
מי שמחפש מאבק צודק שיחפש זירה אחרת. ובאותה הזדמנות, באותה רחבה, שימצא מקום גם למפוני שכונת המוגרבים. פרויקט שהמדינה החלה באופן המדיר את מי שחיצוני לרחבה, אך טבעי הוא שימשיך בהדרה פנימית (נשים, לא אורתודוכסים).
מי בכלל רוצה להיות חלק מזה?
