עסקת חליפין שבה ישראל משחררת למעלה מאלף עצירים ומקבלת בתמורה את גלעד שליט מעוררת הרבה ספקות וסימני שאלה. רק בעוד שנים נדע אם הסיפור הסתיים בכך שניצלה נפש בישראל או שמא הצלת נפש אחת עלתה בחייהם של רבים אחרים. אולם מעבר למה שיתבהר בעתיד (ואולי גם אז תישאר מחלוקת), ניתן ללמוד כמה דברים מהעסקה עצמה.
מהמידע בעיתונות הישראלית והפלסטינית מצטייר תהליך משא ומתן שידע עליות ומורדות. בראשיתו החמאס דרש לשחרר קבוצה גדולה של מחבלים מרכזיים, הנתפשים כמנהיגים בעלי ערך סמלי רב ברחוב הפלסטיני, ואילו ישראל סירבה. פריצת הדרך במשא ומתן התרחשה כאשר שני הצדדים היו מוכנים להתפשר ביחס לאותה קבוצה. נתניהו הסכים לוותר ולשחרר אסירים שהשתתפו באירועים קשים ואחראים למותם של ישראלים רבים, ומנגד, ג'עברי, מנהיג הזרוע הצבאית של החמאס, ומשעל, המנהיג המדיני, הסכימו להוציא מהרשימה כמה מהשמות החשובים ביותר לחמאס ולפלסטינים בכלל. הוויתור הזה לא עבר בשקט, לא בקרב הישראלים ולא בקרב הפלסטינים.
דווקא בשל הקושי לוותר, ראוי לבחון את הצעד הזה. הנכונות של החמאס לוותר על חלק מדרישותיו מלמד על סדרי העדיפויות שלו ועל יכולתו לקרוא את המציאות הפוליטית. החמאס היה ער לכך שבחודשים האחרונים אבו מאזן השתלט על סדר היום הפוליטי של הפלסטינים באמצעות מהלכיו המדיניים. לאור התפתחות זו, החלטת החמאס מלמדת שהוא קשוב לרחשי הלב בציבור הפלסטיני ומוכן לבצע פשרות כדי להישאר רלוונטי ולזכות בתמיכתו. כלומר, החמאס איננו ארגון תלוש מהמציאות. הוא שואף להנהיג את הפלסטינים, והוא מוכן לשנות את עמדותיו כאשר נוצר פער גדול בין האידיאולוגיה שלו ובין ציפיות העם הפלסטיני.
במקביל, מצב החמאס התדרדר עקב המשבר בסוריה. ברור כי שותפות עם מנהיגות עלווית, המדכאת אוכלוסייה סונית, יעלה לחמאס ביוקר בשלב כזה או אחר. הסכנה הכרוכה בברית עם דמשק הולכת ומחריפה, והחמאס מחפש דרכים להשתחרר מהעול הזה. מצרים היא הכתובת הנוחה והטבעית כרגע, במיוחד לאור האפשרות שבעתיד האחים המוסלמים יהיו שותפים לשלטון. לכן היה לחמאס אינטרס לאפשר למצרים לתווך בעסקה כזו, שכן, הישג מדיני הניתן למצרים על מגש של כסף יקל על שיתוף פעולה בעתיד.
העסקה בין ישראל לחמאס מלמדת שלא רק נתניהו פרגמטי. לא רק הוא מסוגל לחזור בו מהצהרות החלטיות נגד עסקאות עם המרים שבאויבינו. גם החמאס, ואף מנהיגי הזרוע הצבאית, שעל פי רוב היו הסמן המיליטנטי בעמדותיהם כלפי ישראל, מסוגלים לבצע צעדים פרגמטיים כאשר הם סבורים שצעדים כאלה ישרתו את האינטרסים של החמאס או של הפלסטינים.
אם כן, יש עם מי לדבר. אמנם החמאס לא התרכך בעמדותיו, אולם התנהלותו בפרשת גלעד שליט מצביעה על כך שכאשר נוצר אינטרס זהה בינו לישראל, הארגון מסוגל לשנות עמדות ולהתפשר. יתר על כן, החמאס שם לעצמו כמטרה להנהיג את הפלסטינים. אם הוא חש שמטרה זו מתרחקת, הוא מוכן לשנות עמדות. מילים אחרות, בנסיבות הנכונות החמאס לחיץ ופתוח למשא ומתן.
וכעת כדאי להסתכל על עצמנו. אם אנחנו מוכנים לסכן כל כך הרבה ולשחרר טרוריסטים המחזקים את תשתיות הטרור כדי לשחרר חייל ישראלי אחד, מדוע שלא נסתכן כדי לקדם את תהליך השלום שיציל חיים רבים וישנה את גורלה של מדינת ישראל? אם אנחנו מוכנים לסגור עסקאות עם החמאס, מדוע שלא נתגמש ונוותר על סיסמאות שהמצאנו רק בשנים האחרונות, כגון הדרישה שהפלסטינים יכירו בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים?
נתניהו מבין שעסקאות היסטוריות עושים עם גדולי שונאינו, והוא הוכיח שהוא מסוגל לוותר להם וויתורים כואבים. סביר להניח שהוא מבין שהשלום הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל. אם מחברים את השניים יחדיו ובוחנים אותם אחרי עסקת שליט, עולה השאלה: האם לא הגיע הזמן להידבר עם החמאס ולוותר וויתורים כואבים בתהליך השלום כפי שעשינו בעסקת שליט?
