עם קריסת הניסיון ליצור גוש חוסם משותף למפלגות המרכז — "העבודה", "התנועה" ו"יש עתיד", מיהר מנהיג "יש עתיד" להופיע בכלי התקשורת ולשלול את הרעיון מכל וכל. בשפתו הצינית, שלא לומר המזלזלת, הוא קבע כי אין לניסיון הזה סיכוי, שכן "איזו ממשלה נקים? של זועבי וברכה?". בדבריו הציג לפיד שתי טענות יסוד: ראשית, מבחינתו אין הבדל בין חד"ש לבל"ד. שנית, למפלגות הערביות (ולקולות האזרחים הערבים שהצביעו למענן) אין כל משמעות בבניית קואליציה פרלמנטרית; הן לא חלק מהסיפור הקואליציוני הישראלי.
במהלך החודשים האחרונים, כשלפיד או מקורביו התראיינו בתחנת הרדיו הישראלית בשפה הערבית "רדיו א-שמס" ונשאלו על העדר נציג למגזר הערבי ברשימת "נבחרת החלומות", הם לא סיפקו תשובה ראויה. לפיד עצמו הצטדק והסביר כי "הנציגים המגזריים" לא הביאו תוצאות ראויות למגזר ולא קידמו אותו. ברם, הדבר לא הפריע לו למצוא נציגים למגזרים אחרים ברשימתו, כאילו נציגיהם לא כשלו בעבר. מבט מעמיק יותר ברשימת המפלגה לכנסת יגלה נציג ל"מגזר" במקום ה-23; סלים קדור, בן העדה הדרוזית. להזכירכם, בחלומותיו הוורודים לפיד האמין כי מפלגתו תזכה ל-22 מנדטים. עיון בקורות החיים של קדור מגלה כי הוא פעל "לקירוב לבבות בין יהודים והקהילה הדרוזית", תוך הדגשת חלקו בהקמת מכינה להכנת הצעירים הדרוזים לשירות בצבא. אין בכוונתי לפגוע באיש או בחשיבות פעולותיו; על פי קורות חייו הוא נטל חלק בפעילות חשובה למען חברה הישראלי. עם זאת, במילים קצת פחות מכובסות, האיש פעל לשימור "ברית הדמים" בין העדה למדינה. מודל קלאסי וכמעט "מתבקש" לדרוזי במדינת ישראל.
בכל מה שנוגע לאזרחי המדינה הערבים לפיד, איש "הפוליטיקה החדשה", אינו שונה מיתר "הפוליטיקאים הישנים". למשל, בדיון בבג"ץ על פסילת מועמדותה של חנין זעבי טען היועמ"ש של הליכוד כי מתן אפשרות לזעבי להתמודד בבחירות לכנסת הוא תחילתו של תהליך שסופו בהטבעת דיוקנות יאסר ערפאת, אחמד ג'עברי ועמאד מורניה על שטרות הכסף של המדינה. במקרה הטוב, הוא ביקש להשתמש בשמות הללו רק על מנת להפחיד. במקרה הרע, דבריו מעידים של שטחיות וחוסר הבנה בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית; אמנם מורניה החל את "הקריירה" לפני ארבעה עשורים בפת"ח, אולם הוא התנתק ממנה וכיום הוא לא קיים בתודעה הלאומית הפלסטינית. מבחינה מהותית השיח של יאיר לפיד אינו שונה מהאמירות של אותו יועמ"ש.
אמנם ב"אני מאמין" של "יש עתיד" בולטת רוח השוויון, הסולידריות והאחווה ואפילו פה ושם מדברים על "זכויות אדם", אך בפועל המפלגה הזאת מייצגת את הפוליטיקה הישנה והמוכרת. "פוליטיקה חדשה" היא לא רק היכולת לחבר רב צעיר ועדכני, נשות קריירה מצודדות, אנשי ביטחון בפנסיה ודרוזי. "פוליטיקה חדשה" היא היכולת להבין שהחברה הערבית בישראל, כמו כלל החברה הישראלית, מורכבת מגוונים ורבדים שונים; "פוליטיקה חדשה" היא ההבנה כי בישראל אין "גוש ערבי" העונה לשם "ברכהזעבי" וכי מחמד ברכה וחנין זעבי שונים אידיאולוגית זה מזו; "פוליטיקה חדשה" היא הושטת היד לכוחות רעננים וחשובים בחברה הערבית ושילובם בזרם המרכזי הישראלי.
"יש עתיד" יכולה הייתה להציג מהלך אמיץ לבניית שיח ישראלי חדש ומעורר השראה. למרבה הצער, ההתבטאויות שאוזכרו לעיל ומבנה הרשימה מעידים כי לפיד נעדר יכולת לראות מעבר לסיסמאות ולקלישאות. למעשה, הוא מפיח חיים בפחדים קמאיים, מנציח מיתוסים ישנים ומשמר אותם.
