דומה שעדיין לא נרגעו הרוחות באינדונזיה מפיגועי ההתאבדות בסורבאיה שבמזרח ג'אווה, האי הדומיננטי בארכיפלג האינדונזי. תחילתם של האירועים בשלושה פיגועי התאבדות מתואמים בכנסיות שביצעו ב־13 במאי שישה בני משפחה אחת. האב פוצץ רכב תופת במקום אחד, שני הבנים, בגילאי העשרה, הגיעו לזירה השנייה באופנוע והפעילו מטעני נפץ, והאם ושתי בנותיה (בנות 9 ו־12), הגיעו ברגל לכנסייה השלישית ופוצצו מטענים שהיו קשורים למותניהן. נוסף על בני המשפחה נהרגו בשלושת הפיגועים האלה 14 איש.
באותו הערב אירע פיצוץ בדירה בעיר סמוכה לסורבאיה, כנראה "תאונת עבודה" במהלך הכנות לפיגוע נוסף במתכונת משפחתית. זוג הורים ואחד מילדיהם נהרגו. למחרת פוצצה עצמה משפחה רכובה על שני אופנועים בשער תחנת משטרה בסורבאיה. כל בני המשפחה שהיו מעורבים בפיגוע נהרגו, להוציא הבת הקטנה. חוטי החקירה מובילים ל"ג'מעת אנצאר דולה" (JAD), ארגון־גג המאגד קבוצות הנאמנות לדאע"ש באינדונזיה.
יותר מכול, ובצדק, היכה בתודעה הקולקטיבית באינדונזיה הרכב המפגעים – לא העובדה שזאת הפעם הראשונה באינדונזיה שנשים מעורבות בפיגוע התאבדות שיצא אל הפועל, אלא שככל הידוע זאת הפעם הראשונה, בהיסטוריה בת־התקופה לפחות, שהורים "לקחו את ילדיהם ליציאה משפחתית כדי לפוצץ עצמם". אין ספק, ילדי המשפחות, שהשתתפו בפיגועים האלה, בוודאי הצעירים יותר, היו שבויים בתוך האירועים, ואפשר להניח שלא הבינו את מלוא משמעותם של המעשים.
המבקשים לחפש את שורשי התופעה הזאת יוכלו אולי להיאחז בנרטיב של האסלאם המיליטנטי באינדונזיה, שמרכיב קשרי המשפחה בולט בו. אולם גם בנרטיב הזה עצם הלחימה הוא נחלתם הבלעדית של הגברים. אפשר להצביע גם על דאע"ש, שהציג את "הח'ליפות האסלאמית" שעליה הכריז כסוג של "פרויקט משפחתי", בעודדו משפחות שלמות להגר לתחומה. אולם גם במקרה הזה עצם הלחימה הוא נחלת הגברים. ובאשר לילדים, אמנם הם עוברים תהליך אינדוקטרינציה אכזרי בתחומי "הח'ליפות האסלאמית", ובכלל זה מוכשרים לפיגועי התאבדות, אך ייתכן שהאירועים בסורבאיה אף הרחיקו לכת יותר מהמודל הזה של דאע"ש – בהודעת הארגון בדבר קבלת האחריות לפיגועים בכנסיות לא הוזכרו האישה והילדים, אלא דווח רק על שלושה תוקפים.
כיצד הבשילה התופעה הזאת? מדובר במשפחות שהאבות בהן היו חברים באותה רשת טרור, ובני משפחתם הגרעינית עברו אתם יחד תהליך הקצנה. בכל יום ראשון השתתפו שלוש המשפחות, עם ילדיהן, במפגש המוגדר דתי, שהתמקד, כנראה, באינדוקטרינציה ג'האדיסטית, וכלל אף הדרכה בהכנת מטעני נפץ.
מעדויות על המשפחה שעשתה את הפיגועים בכנסיות – שהיא הדומיננטית בפרשה, כנראה בשל היות האב ראש תא הרשת בסורבאיה – עולה תמונה של תהליך הקצנה הדרגתי שארך כמה שנים, שבמהלכו אף ניסה האב להצטרף עם משפחתו לדאע"ש בצפון סוריה. כמו כן, מתקבל הרושם שלתהליך הזה, שייתכן שהעצים במיוחד בשנה האחרונה, לא היו כמעט סממנים חיצוניים מעוררי חשד.
דומה שהמשפחה דאגה לסוג של "מסך עשן", ובעיקר המשיכה להקרין קטעי מציאות "נורמליים", שהקשו על ראיית התמונה בזמן אמת. כמה מילדי המשפחה, וייתכן שגם מילדי שתי המשפחות האחרות, לא נשלחו במכוון למסגרות הלימוד הרשמיות, והתבקשו להסביר לסקרנים כי הם מקבלים "חינוך ביתי" (באינדונזית Sekolah Ruma). האם, אחות מוסמכת בהכשרתה, הסבירה את פרישתה מעבודתה בבית חולים בכך שמראות הדם וסבלם של אנשים היו קשים בעבורה… (ואולי היו הדברים האלה נכונים לאותה העת). הבן הצעיר במשפחה היה חבר במועצת התלמידים בבית ספר ניסיוני בעל אופי מוסלמי ליברלי, וכנראה גם חובב מוזיקת פופ, וכן היה מחובר לעולם הצעירים בתקשורת החברתית.
על הרקע הזה עולות שאלות שעניינן, בין השאר, סמכות האב וסמכות הורית בכלל, וזאת במשפחה מבוססת מהמעמד הבינוני, שחיה ופעלה בסביבה מודרנית, ככל שאפשר להתרשם. מתברר שאחד מילדי המשפחה שבביתה אירע הפיצוץ גילה דווקא דעתנות, דחה את תהליך ההקצנה המשפחתי, עבר להתגורר עם סבתו וממשיך בלימודיו בבית הספר.
התמונה הזאת מסבירה אולי את מניעיהם של הגברים, שהיו כאמור חברי רשת הטרור, אך היא אינה מציעה הסבר מספיק למעורבות הנשים, וודאי שאינה מסבירה את צירוף הילדים לפיגועי ההתאבדות. אפילו אמאן עבדורחמן, הנחשב מנהיג הרוחני של JAD ועומד עתה למשפט שבו התביעה מבקשת להטיל עליו עונש מוות, שלל נחרצות את הפגועים בכנסיות, שגרמו לאבדות בנפש, ותיאר אותם כמעשה של אנשים שסבלו ממחלת נפש. לדבריו, אין צו דתי המחייב להרוג "כופרים" גם אם חיים בקרבם. מדבריו עולה גם כי לא יעלה על הדעת מבחינה הלכתית שאם תוליך את ילדיה לפוצץ עצמם. יודגש כי גינויו הפיגועים האלה עורר ביקורת נגדו מצד תומכי דאע"ש באינדונזיה, ברשת החברתית שלהם.
אמנם השלטונות והחברה האזרחית המוסלמית באינדונזיה מיהרו לגנות את הפיגועים, והשלטונות אף העבירו מסרים בדבר שִׁכלול הכלים למאבק בטרור ואף הזדרזו לנקוט מעשים בתחום זה, אך החשוב מכול עדיין לא נאמר בקול ברור – אי אפשר להפריד בין האלימות הדתית לבין הרטוריקה הפוליטית רווית השנאה הנשמעת יותר ויותר במרכז הבמה האינדונזית. הרטוריקה הזאת משמשת גם פוליטיקאים נעדרי אג'נדה דתית, הנערכים לבחירות לנשיאות בשנה הבאה, בתקווה לכרסם בכוחו של הנשיא ג'וקו וידודו, המייצג נאמנה את ערכי המדינה החילונית, לרבות פלורליזם.
ימים יגידו אם ההלם הראשוני מפיגועי ההתאבדות המשפחתיים האלה יחולל שינוי, או שמא יחזרו הקולות הקיצוניים במהרה ובעוצמה למרכז הבמה הפוליטית, גם כדי לנסות ולשנות את יסודותיה הרעיוניים החילוניים של המדינה.
