לכאורה נתניהו צודק: ישראל חייבת לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה. גם אבו מאזן צודק: נמאס לו לחכות לקצב המשא ומתן של נתניהו. ובכלל, נתניהו הלא דורש איזון – ישראל תיתן והפלסטינים יתנו בתמורה. על פניו, זוהי דרישה הגיונית לגמרי וצודקת. אולם ישנה בעיה קטנה: לאחר שמדינת ישראל לקחה הכול לעצמה, לפלסטינים לא נותר הרבה להציע לנו בתמורה.
הפלסטינים מבקשים שטח מחיה עצמאי: הם רוצים שישראל תפנה את השטחים כדי שהם יוכלו לחיות חופשיים, לסחור, לנוע ולהתבטא כרצונם. הם רוצים גם לאפשר למאות אלפי פליטים ממלחמת 1948 ועקורים ממלחמת 1967, וכן לבניהם ולנכדיהם, לחזור למולדתם ולמה שהיה פעם רכושם ובתיהם. הם רוצים גישה חופשית למסגד אל-אקצא בירושלים ורוצים להרגיש שירושלים שייכת גם להם. ישראל, מצדה, רוצה שלא יתקיפו אותה, שלא יסיתו נגדה ושלא יאיימו על קיומה, הן מכיוון הגדה הן מעזה.
אולם, נכון לעכשיו ישראל ממשיכה לבנות בשטחים, וזאת למרות הידיעה כי בסופו של דבר היא תפנה את רובם לטובת הקמת המדינה הפלסטינית. למעשה, ישראל מבקשת להנחיל את הטענה כי המשך הבנייה הוא שמירה על הסטטוס-קוו ואילו הפסקתה היא מהלך חד צדדי מוקדם ולא לגיטימי. הפלסטינים, מצדם, דווקא רואים בהמשך הבנייה מהלך חד צדדי שמצמצם את השטח המיועד למדינתם בכל יום שעובר, ופוגע בעמדת הפתיחה שלהם במו"מ. ייאושם הוליכם לבקשת ההכרה באו"ם, על אף שברור לכל כי המדינה הפלסטינית לא תיכון מהיום למחר, הן בגלל שישראל שולטת בפועל בשטחים, הן בגלל שבעזה שורר שלטון אחר שאינו סר למרותה של הרשות.
המצב שבו, מחד, ישראל מחזיקה בשטחים מבלי להחיל עליהם ריבונות מלאה, ומאידך, מיישבת בשטחים אלה אזרחים ישראליים, הינו מצב פסול מבחינה מוסרית וערכית. מצב זה דומה בעיניי למצב ששרר בדרום אפריקה, כאשר הלבנים קבעו חוק אחד לעצמם וחוק אחר (מפלה) עבור השחורים. זוהי אכן הטענה העיקרית של מדינות העולם נגדנו. אנו כה מורגלים לחשוב שהעולם תמיד נגדנו ללא סיבה ומוּטֶּה לטובת הצד הערבי, יהיה אשר יהיה, עד כדי כך שהפכנו עיוורים לערכים דמוקרטיים ואנושיים בסיסיים שנמצאים עמוק בבסיס חינוכנו. אכן, התנהגות הטרוריסטים הפלסטינים היא נפשעת ובלתי נסלחת, אולם זה אינו נותן לנו הצדקה לכפות את עצמנו על אוכלוסיה שאינה רוצה בנו.
הסכם עם הפלסטינים נראה כרגע רחוק ולא מעשי, משום שבמצבה הנוכחי של הרשות הפלסטינית לא נראה באופק סיכוי להשתלטות על עזה והחזרת השליטה ברחוב הפלסטיני. אולם אין משמעות הדבר כי נגזר עלינו להמשיך בקונפליקט הטעון ללא אופק של פתרון או לצעוד לעבר מדינה דו-לאומית בין הים לנהר. ישראל היא שלקחה, ועל כן ישראל היא זו שיכולה וצריכה לתת בחזרה. היות שברור כי בהסכם קבע היא תיסוג מרוב השטחים, אין כל סיבה להמשיך בבניה בהם, ואפשר ואף רצוי כי המדינה תתחיל לפנות ישובים שמוכנים להתפנות בעצמם ("פינוי-פיצוי") ומאחזים שאין ספק בדבר אי-חוקיותם.
אם אפליה בין אזרחים בשטחים היא פסולה מכל וכל, משטר צבאי עלול להיות, בלית ברירה ולזמן קצוב, אפשרות מתבקשת. אם יתברר, לאחר פינוי השטחים מאזרחי ישראל, כי הפלסטינים אינם מסוגלים לשלוט ולמשול בהם, ישראל תהיה חייבת לדאוג לבטחונה ולשוב לממשל צבאי. היא לא תוכל להרשות לעצמה מצב של ואקום שלטוני שיתמלא עד מהרה בחמאס ובטרור.
האם ישראל תאבד נקודות אם היא תיזום את הפסקת הבנייה באופן חד-צדדי? לדעתי לא. המתווה של הסדר הקבע לא ישתנה אם נפסיק כעת את הבניה ונתחיל לפנות ישובים באופן מיידי, ומנגד, יזמה זו עשויה לספק לפלסטינים אור בקצה המנהרה ולסייע להם במאמציהם לייצב מערכת שלטונית בת קיימא.
תומר ישראלי הוא יזם בתחום התוכנה, סמג"ד במילואים בחיל ההנדסה ופעיל פוליטי במפלגת העבודה.
