אם העולם גילה את תרבות המחאה והסמים בשנות השישים, לישראל לקח כמעט עשור נוסף. הישראלים לא ידעו אם הם רוצים להיות ככל הגויים ובודאי שלא היה להם צורך במהפכה: הרעיון והדרך שבהם בטחו מאז 1948 הניבו תוצאות מצויינות ולא הייתה להם כל סיבה להתלונן. מאידך, השגשוג שאחרי 1967 הביא את העולם הגדול פנימה, אל מעוזי הציונות הישנה והטובה. הצבע הגיע לטלוויזיה, הטיסות הגיעו לכל מקום ותל אביב התחילה לקבל ניחוח קוסמופוליטי קל אך מובהק, ואיתו סצינה של פריצות. מאורות חטאים מהסוג הגרוע ביותר קמו, מציעות אלכוהול תוצרת חוץ, אפלוליות ואנונימיות. בגדי הים הלכו וקטנו. מלאי הגלולות בלא מעט בתי מרקחת אזל כליל. תל אביב החלה למצב את עצמה כמרכזם המובהק של החילונים והנהנתנים.
אחר כך באו חמש שנות המעבר שבין 1975 ל-1980. זה היה השלב הראשון והאלים ביותר בפיצול האישיות של העיר, שנמשך עד עצם היום הזה. רבים מהמארגים הישנים נקרעו לגזרים. אצולת הממון וחלק לא קטן מההנהגה החליטו לעמוד את עמידתם האחרונה באמריקה ובאירופה ונעלמו לבלי שוב. למעשה, כל מי שמצא דרכון זר כלשהו בבוידעם ברח והותיר מאחוריו חלל ריק. נשארו העניים, המזרחים, הזקנים, ועוד כמה מטומטמים, אנשי אידיאלים, שחשבו לעמוד ולקבל את זה כמו גברים. מחיר הבתים וגם מחיר האדם חוו צלילה תלולה.
כמה יהודים באמת נעו ממקום למקום באותה תקופה? קשה לדעת. הפדרציה עשתה כמיטב יכולתה להעלים את הרישומים. ספיר טען בשעתו לפני האו"ם כי יותר מחצי מליון יהודים היגרו ועוד כמליון וחצי החליפו את מקום מגוריהם לפני חילופי השלטון. רוב החוקרים מסכימים כי מדובר בהערכה מוגזמת, אולם כך או כך היו אלה חמש שנים של ערפול חושים עבור מה שהיה מדינת ישראל. הרבה נדל"ן החליף ידיים, הרבה אנשים זזו ממקום למקום, כוססים ציפורניים, מתפללים ומקווים לצלוח את סוף העולם ללא פגע.
אלה היו שנים של תנועה תזזיתית המוּנעת מפחד מוות, אלא שבכל מוות מסתתרת תחילתם של חיים. אחרים. אנשים חיפשו לעצמם זהות חדשה לחסות בה, ממציאים את עצמם מחדש נוכח השואה המתקרבת (המושג קיבל חיים מחודשים באותם שנים, עדות לכוחו המחייה של המוות). אחוזים ניכרים מהאוכלוסיה חזרו בתשובה או לפחות אימצו סממנים מסורתיים, מקימים מחדש גטאות יהודיים (עוד מונח שחווה התעוררות) במרכזי הערים. נצטופף יחד, אמרו, ובאחדותנו נמצא מגן. חלק לא קטן מאותם מצטופפים היו יהודי מדינות ערב. אלה כמובן חרקו שן בזעם נוכח הניצחון הערבי אולם חלקם, לפחות המבוגרים שבהם, לא יכלו שלא לחוש געגוע לאותה ערביוּת מבישה ממנה ניסתה מדינת היהודים לגמול אותם. אלה היו מי שפנו למסורת. ניתן למצוא אותם עד היום באזור שכונת אל-אמל, רחוב א-טוואחין וכמובן סביב השוק, שבו עד היום שמונים אחוז מבעלי הדוכנים הם יהודים. יהודים ויקרנים, ילען אבוהום.
לעומתם, קבוצה גדולה לא פחות ורועשת הרבה יותר גילתה את קסמי המהפכה. אל הערים הגדולות נהרו עשרות אלפי צעירים, נטולי מחויבות או תקווה לעתיד מוצלח במיוחד ונחושים לבעור כמו זיקוקים בטרם תגיע השעה. כך הפכה תל אביב, כמעט בן לילה, מעיר קטנה ומיושבת בדעתה למשתה רומאי בסדר גודל אפי. הצעירים הישראלים רבצו על חוף הים, הזדיינו, השתכרו ומתו ממנות יתר, ומוקד המשיכה הפך בהדרגה ממקומי לבין-לאומי. ראשונים היו אותם הרפתקנים אנגלים שנהגו לקנות פולקסווגן גדולה באיסטנבול ולנסוע בה את כל הדרך להודו. חלק מהנועזים שבהם סטו מדרכם אל המדינה המתפוררת וגילו בה גן עדן של אלכוהול, סמים ובתי זונות משובחים יותר מכל מה שיימצא להם באפגניסטאן. בעקבותיהם הגיע גל של תיירות מין וסמים שהפך את רצועת המלונות של תל אביב לדבר הכי רותח בתיירות של סוף שנות השבעים. אפילו ההתנגשות המתבקשת עם הכוחות המסורתיים נעדרה מהסצנה, שכן האחרונים הסתגרו בגטאותיהם. בלי חוק חינוך חובה, בלי תעודות כשרות, בלי ערכי משפחה, בלי שירות צבאי. תל אביב הייתה לסדום.
באופן פרדוקסאלי תלו המסורתיים והדתיים לא מעט תקוות בהגעתו של השלטון הערבי לפלסטין. על הציונות כבר ויתרנו, נדו בראשם. לפחות יגיעו עכשיו הערבים ויעשו כאן סדר. אם יש שני דברים שהערבים מתעבים אלה הם הכּוּחוּל והשַרְמַטַה, האלכוהול והפריצות. לפחות מזה הם יצילו אותנו.
אלא שבמחשבה זו היה בלבול מהותי בין ערביוּת לבין אסלאם, אותו בלבול מהותי שעמד פעמים רבות בבסיס החשיבה הישראלית. ערבי, מוסלמי. מה כבר ההבדל? ליהודים לא היה נראה חשוב מדי לענות בשאלה. אולם באותם ימים ממש הייתה זו שאלה שטרדה את מנוחתם של לא מעט ערבים (או שמא מוסלמים? מה ההבדל?).
לכאורה לא הייתה כל בעיה. בודאי לא בעיניו של עבד אל-נאצר. אלא שסגנו השחרחר, החשדן תמיד, הרחיק ראות מעבר לכך. הלאומיות הערבית הייתה רעיון יפה אולם היה בה משהו מלאכותי; כפי שהלאומיות הפלסטינית חושלה תחת פטיש הכיבוש, הלאומיות הערבית גובשה תחת ההפרדה שנכפתה עליה על ידי האג'אנב. פיצולם של הערבים למדינות לאום על ידי הטורקים, הצרפתים והאנגלים יצר בהם את הדחף להוכיח שנעשה להם עוול, שאותה אומה גדולה ומאוחדת נקרעה לגזרים בידיים גסות. זו הייתה נוגדנות, ידע סאדאת, שתפוג כאשר יקרה הנס והערבים יתאחדו. יום למחרת יגלו שאין להם כל רצון להיות אומה אחת והם יפנו לשחוט זה את זה. יהיה זה בלגאן לתפארת. הלאומיות הערבית אולי תתגבש בעתיד אולם בינתיים, הדבק שחיבר ויחבר – לפחות בתחילת הדרך – את עשרות מליוני הפלאחים, הסבלים, בעלי החנויות, נהגי המשאיות, רועי העיזים, הירקנים, הפחחים, הסנדלרים ושאר המאסה הקריטית של הערבים, הוא האסלאם. אל אחד, ספר קאנוני אחד, אל-אַרְכַּאן אל-חַ'מְסֶה אחד. אחד אחד אחד.
במידה מסויימת ניתן היה לומר ששוב הייתה זו אשמת היהודים. הערבים נכנעו לנרטיב היהודי: מדינת ישראל הוגדרה בעבר כמדינה יהודית והערבים, שהתחייבו להילחם בה, הפכו בכך את הסכסוך, אוטומטית, לסכסוך דתי. מכאן שגם הניצחון בסכסוך היה צבוע בגוון ירוק. הייתה זו מתנת פרידה שטנית אותה השאירו היהודים למזרח התיכון. אג'נדה דתית שרחשה מתחת לפני השטח. הם העירו אותה וכעת השאירו את הערבים לאכול את החרא. כמה אופייני. עתה עמדו הערבים מול מאורת הפריצות ששמה שונה ליאפא ולא ידעו אם עליהם לנהוג כערבים מודרניים או כמוסלמים. מה כבר ההבדל?
אקורד הפתיחה היה מבשר רעות. מלון הילטון, אותו בנו היהודים ברוב חוצפתם על בית קברות מוסלמי, נהרס עד היסוד. בנאום ההכתרה שלו הצהיר מושל אזור הסאחל החדש שהפריצות והפַלַתַאן האַחְ'לַאקִי ינוקו מהעיר כפי שמנקזים מורסה רעילה. תקנות נוקשות יתוקנו וכוח שיטור יוקצה בקרוב לפעולה חסרת פשרות בעניין. החגיגה נגמרה.
בפועל, הוויתור על מקורות הכנסה והנאה מוצלחים כל כך היה מעבר לכוחותיו של המושל ובסופו של דבר הושאר פתרון הנושא להתגוששות בין הכוחות בשטח. אלה כללו, בשנות השמונים, בעיקר את מי שהסדר הקיים היה לרוחו. האוכלוסיה הייתה ברובה המכריע יהודית, והשמרנים שבקרבם לא היו מהזן האלים. הערבים חיו ברובם באיזור אל-עג'מי ואל-נוזהה, הרחק מהחופים חשופי החזה. היו לא מעט מהגרים שהגיעו משאר חלקי הפדרציה אולם אלה היו בעיקר עשירים שדתם היחידה הייתה איכות חיים. בשם הדת הזאת הגיעו ליאפא, מנסים להציל לעצמם משהו מגן העדן של היהודים. לא הייתה להם כל התנגדות לג'וני ווקר ב-50 לירות, מחיר שכבר ב-1982 נחשב למציאה מאחר שמאזן ההגירה החיובי החל להקפיץ את יוקר המחיה.
חמישים השנה שעברו מאז לא היו נקיות מחריקות ועימותים. האוכלוסיה עצמה השתנתה; ההגירה לעיר הלכה והתרחבה, מביאה עמה עשירים, עניים וסתם בני אדם. מחפשי עבודה מכל רחבי הפדרציה הקימו גטאות משלהם בדרום העיר וכמות המסגדים שם הוכפלה ושולשה. לאט לאט החלו לצוץ נקודות חיכוך בין ערבים ליהודים ובין ערבים לבין מוסלמים שאיש עדיין לא ידע להבדיל ביניהם. מושלים התחלפו, האיידס הרים את ראשו, הסכסוך עם איראן ייקר את הסמים באופן לא סביר. מרכזי דעוה נפתחו ונסגרו. יאפא נשארה אי של חילוניות מופגנת בלב הפדרציה, אולם השנים הקהו את השוני והפכו אותה מנטע זר למשהו שלא היה רחוק מדי מהרבעים החילוניים של קהיר ורמאללה. האבחנה הייתה של אישיות מפוצלת אך במצב יציב. כלת הים עמדה איתן.
קטע זה לקוח מתוך ספרו העלילתי הראשון של נועם מורחי, הנכתב בימים אלה
