פתאום קם מעמד הביניים בבוקר ומגלה שדפקו אותו. מפגני הכוח ברחובות אינם מותירים מקום לספק: משהו חסר תקדים ומשמעותי מתרחש למול עינינו. בעיתונות עוד מתייחסים לגל ההפגנות ששוטף את הארץ כאל "מחאת הדיור", ונתניהו עדיין מנסה לשכנע שמדובר בסך הכל בכשל שוק, בשארית אנכרוניסטית של כלכלה הסתדרותית מנוהלת שלכשתוסר תתחולל ירידה מופלאה במחירי הנדל"ן. אבל ברור לכל שהמחאה הזו היא לא רק על העלות האבסורדית של דירת שלושה חדרים בסביוני שומקום. מתוך הפסטיבליות המפונקת ואפופת הגראס בשדרות רוטשילד, כדברי המלעיזים, התגבשה לה מטרה שאפתנית הרבה יותר: החלפת השיטה. לקריאה "דורשים צדק חברתי" יש כתובת מפורשת: הניאו-ליברליזם.
למעשה, מעולם לא הצבענו עבור הדוקטרינה הניאו-ליברלית. מאז נאום הצ'חצ'חים של בגין ב-1981, בחירות בארץ מוכרעות אך ורק על בסיס עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני; 'בטחון' תמיד קודם לכל. שאלות מהותיות בנוגע למבנה החברה והכלכלה הישראלית כמעט שלא נידונו, וממילא לא הפכו לקווי פרשת מים פוליטיים. אבל כמעט כל המפלגות ומנהיגיהן, מנתניהו התאצ'ריסט המוצהר וכלה בברק הקיבוצניק, אימצו את המנטרה הניאו-ליברלית לפיה השוק הוא אידיאל מוסרי בפני עצמו, ולפיכך מזור לכל רעה חברתית חולה. ההבדלים האידאולוגיים בין המפלגות השונות היטשטשו עד דלא ידע. וכך, מתחת לאפינו וללא הסכמתנו נתנו כל ממשלות ישראל בשלושת העשורים האחרונים ידן ליצירת אצולת הון והפקרת נכסי המדינה לידיה, לפירוקה השיטתי של מדינת הרווחה וליצירת פערים מעמדיים הולכים וגדלים כמעט בכל היבט של החיים.
רק שתי קבוצות נותרו אקס-טריטוריות בגן העדן הניאו-ליברלי הזה: חרדים ומתנחלים. ומכיוון שמדינת הרווחה עודנה חיה ובועטת בהתנחלויות ובישיבות, נציגיהן הפוליטיים ממהרים להצטרף למקהלה שמבטלת את התנועה הקורמת עור וגידים כאסופה של שמאלנים הזויים אחוזי שנאה עצמית. איזו סיבה בעולם יש לחרדים ומתנחלים להתייצב, בתגובה פאבלובית כמעט, להגנת הפרויקט הניאו-ליברלי? הרי בשעת כושר הוא יפרק גם את כיסי ההתנגדות הללו בשם היעילות וחופש הפרט. נתניהו קיצץ את קצבאות הילודה ללא רחמים כשכוחו הפוליטי עמד לו, ובכירים במשק מקוננים מזה שנים על המחיר הכלכלי הכבד שישראל משלמת על הכיבוש.
ברית הנוחיות הזו מתקיימת משום ששתי הקבוצות הללו השכילו לתרגם את כוחן הפוליטי ליצירת שיווי משקל מול ה'שוק', והשוק גילה שהשד לא נורא כל כך. לחצים פוליטיים אילצו את הציבור החרדי להשתלב באופן יותר אקטיבי בשוק העבודה, וכלכלת ישראל המשיכה לצמוח מאז הסכמי אוסלו כל עוד השפעות הסכסוך נעצרו בקו הירוק. לא בכדי העבירה הכנסת את חוק החרם לאחרונה: אין דבר מסוכן יותר למפעל ההתנחלותי מאשר הפיכתו לנטל על כלכלת ישראל. כך נוצר לו מודוס ויוונדי בין כוחות השוק לבין הימין הפוליטי בישראל שהפך את המתנחלים והחרדים למגיניו של הפרויקט הניאו-ליברלי. לכן, ההטיה של השיח הפוליטי חזרה אל הדיכוטומיה הישנה סביב תהליך השלום רק תייצר מחדש את השקט התעשייתי שבחסותו פרויקט פירוק מדינת הרווחה ימשיך לשעוט קדימה.
מכאן נובע שהחרדים והמתנחלים אינם היעד הנכון לתסכול של מעמד הביניים, גם אם ההשקעות בהתנחלויות ובישיבות באות על חשבון רווחתם של שאר האזרחים. הכתובת האמיתית היא השיטה הניאו-ליברלית ומנגנוני היישום שלה. השוק זקוק למעמד הביניים הרבה יותר מכפי שהוא צריך את החרדים או המתנחלים. לכן המחאה החברתית תצליח רק אם מפגן הכוח יתורגם לכדי איום ממשי על אינטרסים כלכליים. במצב עניינים שכזה מפעל ההתנחלויות, כמו גם מדינת הרווחה החרדית, עלולים בקלות למצוא עצמם מועלים על מזבח שימור השוק החופשי.
בארה"ב הצליחה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית לנטרל באופן מוחלט איומים מסוג זה שצצו בעקבות קריסת שוק המניות והנדל"ן; לא זו בלבד שהמדינה מימנה בטריליוני דולרים את התנהלותה הבזבזנית והנפשעת של תעשיית הפיננסים, היא גם נכנעה באופן מוחלט לדרישה שהפתרון למשבר לא יהיה בהעלאת מסים או ברגולציה כי אם בהידוק חגורות תקציבי. גם בישראל מנסה נתניהו לתרגם את משבר הנדל"ן להפרטה של מנהל מקרקעי ישראל, בשם יעילות השוק. המחאה תצלח רק אם תעמוד על כך שכלכלת השוק החופשי יעילה בדבר אחד בלבד: בהשלטת אי-צדק חברתי.
עמיר גולדברג מסיים בימים אלה את עבודת הדוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, ובקרוב יצטרף לסגל בית הספר למנהל עסקים בסטנפורד כמרצה להתנהגות ארגונית.
