בעשרה בספטמבר התקיים כנס ל-"שמיעת עדויות מרצח העם היזידי". המסע הרצחני של אנשי דאע"ש נגד היזידים בעיראק מוכר כבר לעולם כולו. גם באתר זה כתב על כך עידן בריר. את הערב ארגן המטה הישראלי להצלת היזידים, התארגנות שחברים בה גופים ואנשים שונים.
אני אומר מראש, הערב גרם לי חוסר נוחות גדולה. חוסר נוחות כזה, בערב שברור כי הכוונות מאחוריו הן הכי טובות שיש, הוא תחושה מטרידה. הסיבות לחוסר הנוחות שלי נוגעות לתחושותיי האישיות ולדעותיי הכלליות יותר, אולי חברתיות ואולי לאומיות.
מארגני הערב עשו מאמץ גדול לייצר אצלנו, הקהל הישראלי, את ההתייחסות האוטומטית ל-"רצח עם". הכותרת של האירוע הייתה "קול דמי אחיך צועקים" – הפנייה לרצח הראשון במקרא, טרם נפרדה הארץ ללאומים וגויים. הפנייה להומאניות פשוטה ובסיסית, כזו הזועקת מן האדמה. בכניסה חולקה חוברת שבראשה שוב הכותרת של דמי האח הצועקים ומתחתיה ציטוט של אלי ויזל, עוד הפנייה לאירוע מכונן בתרבות המערבית. מתחת לשני הציטוטים הללו הופיע ההקשר הבא:
"במהלך חודש אוגוסט 2014 נעשה ניסיון להשמדת העם היזידי על ידי ארגון המדינה האסלאמית בצפון עיראק.
אנו רואים זאת כחובה ראשונה והכרחית, כיהודים, כישראלים וכבני אנוש לשמוע, לראות, לדעת ולהכיר את הפשע שבוצע כנגד עם עתיק זה, ומתוך הכרה זו, לשלוח לעם היזידי מסר של אחווה אנושית, הכרה באובדנם ומחאה עמוקה כנגד הזוועות שביצעו בהם."
החוברת עמוסה בפרטים ובמידע. מהו רצח עם, רשימת רציחות בעת המודרנית, מי הם היזידים, עדויות, תמונות, מסמך יסוד של מטה הסיוע הישראלי ליזידים, ואפילו "על השחיטה" של ביאליק.
זה ריקוד על הרבה חתונות, אולי יותר מדי. האם אותם דברים מניעים אותנו כיהודים, כישראלים וכבני אנוש? מה יש ברצח העם שאמור להביא אותנו לראות ולהכיר, לשלוח מסר, ואולי אפילו לנקוט צעד לא פשוט ולקלוט בישראל פליטים יזידים, כפי שהציעו המארגנים? אולי כדאי להסדיר את היחס בין היותנו יהודים, ישראלים ובני אנוש? נדמה לי שאנחנו לא שלושת אלו כל הזמן. אני די בטוח שכל אחד מן הייחוסים הללו מגיע עם מערכת ערכית ותרבותית שונה ועם ציוויים שונים. אם לא מתמודדים עם הפערים הללו, גם המסר החיובי ביותר צפוי להתמסמס.
הטקסט המצוטט למעלה הוא דוגמא טובה לכך. מה בנו, כיהודים, מכשיר אותנו להיענות לסבל של היזידים יותר מעם אחר? האם אלה הפוגרומים שעברנו? השואה? זה לא ממש כתוב, למרות שזה נרמז. אבל מה עלינו כישראלים? האם מה שמגדיר אותנו כישראלים הוא חוויית קורבנוּת? האם הקורבנות היא המפתח לאנושיות שלנו? הרי היהודים והיזידים עברו מה שעברו דווקא בגלל שונותם ולא בגלל אנושיות גורפת של אלו הסובבים אותם.
קשה לצאת ממבוך השאלות הללו ונדמה שאין להן סוף. ההנחה שאדם/ישראלי/יהודי אמור לעבור לדום מתוח כשנאמרות המלים "רצח עם" עושה לאותו אדם הנחות רבות. הנחה כזו מאפשרת לו ניקיון תקופתי ומלא של מצפונו ומשחררת אותו מהתמודדות עם אתגרים שכל הקושי בהם טמון בריבוי מוקדים, בהסדרה, ולא במחאה או במחילה.
באופן אישי, חשבתי שהערב התנהל בצורה מגושמת למדי. מיקרופון שלא עובד, אולם שהאקוסטיקה שלו גרועה והרבה דיבורים אישיים מאד שמאיזו שהיא סיבה נתפשו עם ידי המארגנים כבעלי תוכן אוניברסלי, חוצה גבולות והקשרים. לא תמיד הספציפי הוא גם על-הקשרי. לפעמים הוא פשוט ספציפי. לא הבנתי בסופו של ערב מדוע חשוב כל כך לפעילים היזידים ולמארגנים לכנות את מה שמתרחש "רצח עם". האם רצח עם מזכה בסעד משפטי מסוים והכוונה היא לעורר את הקהילה הבין-לאומית? האם רצח עם הוא בעל משמעות מיוחדת עבור יהודים, שחוו אותו? האם השימוש במונח אמור לעורר את אותה אנושיות כללית שחסרה כל כך בישראל העכשווית?
המארגנים כיוונו את הערב כך שיעסוק רק ביזידים ולא באופן שבו קהל השומעים (או הציבור בישראל) עשוי לעבד את מצוקתם, ולכן השאלות (שרק אחר כך ניסחתי לעצמי) לא קבלו תשובה. הבנתי שהמסכנוּת באזור רבה. הבנתי גם שדאע"ש הם השטן החדש: אף אחד לא יודע מי הם ומה הם רוצים, אבל זה לא מונע מלהתייחס אליהם כאל ארגון ברור שקיימת דרך וודאית להילחם בו. הבנתי שהיזידים אינם מרוצים ממה שארצות הברית מספרת שעשתה על מנת לסייע להם וכי בעיניהם ארצות הברית מתהדרת בנוצות לא לה. הבנתי שהיזידים מאוד חרדים לזהותם ושגם בכורדיסטאן, שם מצאו מקלט, הם חיים חיי פליטוּת.
לא הבנתי, כאמור, מדוע חשוב לקרוא לזה "רצח עם" כדי לגרום לזה להיות אפקטיבי. יכול להיות שזה קשור לכך שמארגני הערב לא לגמרי ידעו מה הם רוצים להשיג או לעשות. היזידים ודובריהם הישראלים טענו שהם חולקים עם היהודים אחוות עם נרדף. שוודאי אנו, שעברנו את השואה, נבין למצוקתם. הם הגדילו עשה והסבירו במהלך הערב מדוע כדאי למדינת ישראל לקלוט אותם בשטחה. הם הרי כמו הדרוזים, הסבירו לנו, נוחים לשלטון. מבחינת היושבים בחדר ומבחינת היזידים מדינת ישראל היא מן מופת של דמוקרטיה ועל כן וודאי שיקל על היזידים להשתלב בה (זה היה מעניין, משום שבקהל זיהיתי כמה פרצופים שאני מזהה מהפגנות השמאל בעת האחרונה ומפעילות אזרחית בה הייתי מעורב בירושלים לאחרונה, אירועים שישראל צוירה בהם כסוג הגרוע ביותר של דמוקרטיה. כמה נעים פתאום להיות אור לגויים).
אין לי אף תלונה ליזידים עצמם. מצוקתם איומה. המוות עלה בחלונם, והם מושיטים יד למי שיסכים לקבל אותה. אני גם מאמין שהם מרגישים קשר מיוחד ליהודים, כיוון שאין כוח שמעודד חברות כמו סבל. אבל יש לי בעיה קשה עם הישראלים בערב הזה. הם לא חשבו על מה שהם רוצים להגיד, כנראה כי זה פשוט לא היה ברור להם. המארגנים בחרו לתת לאנשים לדבר, וזו לא בחירה. הניסיון להציג את ההתגייסות למען היזידים כבחירה מוסרית/לאומית נכונה לא השתקף בערב. ללא התמודדות עם האתגרים של הקהל, יש פשוט תמונות בתערוכה.
גם הפנייה אלינו כאחים (ממש ככה) במהלך הערב כיוון ש"עברנו את השואה" היא מוגזמת בעיני.
ברמה הערכית הייתי רוצה לחשוב שכישראלים אנחנו יותר מאשר שורדי השואה. ברמה הפרקטית, כבר במסלול בגולני לימדו אותי "אל תקרא לי אחי ואל תז… את אחותי". כלומר קל לקרוא למישהו אח כאשר משמעות הקשר אינה עמוקה.
ולסיכום, חשתי חוסר נוחות גדולה בגלל שחשבתי שלמרות שכל המציל נפש אחת וגו', המאבק על הצלתם של היזידים מעלה צדדים בנפש הישראלית (או בנפשו של השמאל הישראלי) שלדעתי פוגעים לטווח ארוך בסדר היום שלו. החזון האוניברסלי מקשה מאד על השמאל בארץ, ועל הישראלים בכלל, למקם את עצמם באמת במרחב הפיזי שבו נמצאת ישראל. אני חושב שאחד ממאבקיו העיקריים של השמאל צריך להיות על משמעותו של המושג "ישראלי". באופן מדויק יותר, אני חושב שהשמאל צריך להבהיר כיצד הקשר שלו לאדמה ולמרחב שונה מן הקשר של הימין המתנחל. מה המשמעות של לחיות כאן חיים פיזיים ממש, ישראליים, באופן שאיננו נכנע לפטישיזציה של האדמה?
מכיוון שאני חושב כך, נדמה לי שכדאי לאלה התומכים במאבק הזה להשקיע הרבה יותר תשומת לב בסיוע לשכנינו מצפון. המצב בסוריה ומחוצה לה בלתי נסבל. המצב הזה מלא סבל ומצוקה, אבל הוא מסובך ומבולגן ולכן אינו זוכה לתשומת לב תקשורתית (בישראל ובעולם). גורלם של השכנים הקרובים הללו ישנה ויעצב את שלנו באופן מוחשי לגמרי. הוא יביא לכאן את דאע"ש, הוא ייצר מצוקה אנושית שגם הגבול שלנו עם סוריה יתקשה לעמוד בה, הוא יעלה הנהגה חדשה לגמרי ואולי גם יקים מדינה חדשה לגמרי באופן שיחייב אותנו להתמודד מיידית ויומיומית.
לטעמי טוב שכן קרוב (סורי) מאח רחוק (יזידי), בוודאי כאשר לבו של הציבור הישראלי אינו מסוגל להכיל יותר מאתגר מוסרי אחד.
ייתכן שאלה חלומות באספמיה; הרי הציבור הישראלי מתקשה גם מול אתגר מוסרי אחד. בדרך כלל אומרים לי שעניי עירך קודמים. מה לי ללכת לשכנים רחוקים? אה, הם אחים, שותפי גורל לשואה. טוב. השתכנעתי לעשות לייק בפייסבוק.
