בשבוע שעבר סער העולם הנוצרי, תוך שתיקה מביכה של התקשורת הישראלית, סביב סוגיית כנסיית הקבר וההחלטה הדרמטית על סגירתה. צעד זה נעשה, לדברי הכנסיות, כתגובה לשני מהלכים שננקטו נגדן.
המהלך הראשון היה החלטה של עיריית ירושלים לדרוש תשלום ארנונה בדיעבד על נכסי הכנסיות ולעקל את חשבונותיהן עד תשלום החוב. המהלך השני היה הצעת חוק שהובילה חברת הכנסת רחל עזריה במטרה להעביר לידי המדינה קרקעות כנסייה בשכונות בירושלים. הקרקעות הללו נמכרו ליזמים פרטיים, בעיקר על ידי הכנסייה היוונית האורתודוכסית. הצעת החוק עוררה מחאה חריפה בקרב תושבי אותן שכונות, שזכותם על בתיהם הופקעה מהם.
בסופו של דבר, כנסיית הקבר נותרה סגורה במשך שלושה ימים בלבד, שבסופם התערב ראש הממשלה במשבר והוביל להקפאת ההליכים המוניציפליים ולהקמת צוות שיפעל לפתרון המשבר.
המוטיב החוזר במחאת הכנסיות בירושלים ובסגירה ההפגנתית של כנסיית הקבר היה ציניוּת. שימוש ציני של הכנסיות המקומיות בשליטתן במקום הקדוש ביותר לעולם הנוצרי, בטענה ל"רדיפה דתית ומסע שיטתי נגד הכנסיות והקהילות הנוצריות בישראל" שהודבקה למהלך פוליטי וכלכלי מעיקרו; שימוש ציני של עיריית ירושלים בקהילות הנוצריות ובקשריהן עם העולם הנוצרי בדרישה לשלם חובות ארנונה אדירים, תוך הפעלת לחץ פוליטי על משרד האוצר כדי להגדיל את תקציביה של העירייה; ואולי אף שימוש ציני של הפטריארך האורתודוכסי בראשי העדות הנוצריות באמצעות הטיית תשומת הלב אל סגירת הכנסייה במטרה לטשטש את מכירת קרקעות הכנסייה לגורמים ישראלים.
מנקודת המבט המחקרית נראה כי עמדת הכנסייה נובעת ממעמדה המסובך של האוכלוסיה הנוצרית בישראל וברשות הפלסטינית. המשבר הנוכחי פרץ אמנם סביב סוגיית תשלום הארנונה ומכירת קרקעות הכנסייה, אך הטיפול בו מחייב הבנה של סוגיות עקרוניות יותר.
הבחירה של ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, לסמן דווקא את הכנסיות אינה מקרית. היא נעשתה מתוך הערכה שהכנסיות יפעלו בדיוק כפי שפעלו – ישתמשו בקשריהן במערב כדי ליצור משבר דיפלומטי מול ישראל, שישרת את מטרותיו.
הנוצרים במזרח התיכון נתפסים לעתים קרובות כיצורים היברידים: הם רואים עצמם כשייכים לתרבות הערבית-הפלסטינית, אך מבחינה דתית הם חלק מהתרבות המערבית. בירושלים המצב סבוך עוד יותר מאחר שרוב הייצוג הכנסייתי אינו מקומי, והמבנים שלגביהם עיריית ירושלים תובעת ארנונה אינם משמשים ברובם את הקהילות המקומיות אלא את הצליינים ואת אנשי הכנסייה הזרים. עם זאת, מבחינת מאמינים פלסטינים רבים המהלך נתפס כחלק ממאבקה של הכנסייה בריבונות הישראלית על ירושלים, וכגילוי של התנגדות לכיבוש.
כאן מתבררות הדילמות העיקריות עמן מתמודדות הכנסיות המקומיות במתח שבין אינטרסים כלליים לאינטרסים מקומיים. האם תפקידן לשמור על המקומות הקדושים ולדאוג למיליוני הצליינים המגיעים להתפלל בהן, או שמא תפקידן לשרת את הקהילה הנוצרית המקומית? כיצד יקצו את משאביהן בהתאם? האם עליהן לייצג את העולם הנוצרי כולו, או שמא עליהן לנקוט עמדה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני המשפיע באופן ישיר על הקהילות הנוצריות המקומיות, ולהנחות אותן מבחינה רוחנית בשים לב לאינטרסים הממשיים שלהן?
בירושלים, כמו בירושלים, שאלות אלו הופכות אקוטיות יותר ומחזירות אותנו לעניין הציניוּת: האם אמנם הכנסיות המקומיות מנצלות את שליטתן במקום הקדוש ביותר לעולם הנוצרי לצורך מאבק פוליטי מקומי? מנגד, האם אין זו זכותן של הכנסיות בירושלים בפרט ובארץ הקודש בכלל להנהיג את צאן מרעיתן, לקדם את האינטרסים שלו ולהשתמש במשאביהן כדי לייצג את הקהילות המקומיות? האמנם קדושת ירושלים אמורה למנוע זאת מהם?
על כל הפרשה שורה המתח האינהרנטי בין יהודים לנוצרים, המתעצם נוכח שליטה יהודית במקומות הקדושים לנצרות. הכנסייה אף רמזה לכך בשימוש במונחים קשים של רדיפה ואזכור תקופות אפלות. במשבר האחרון מעורבות שאלות של שליטה, ריבונות, סמכות מדינתית וסמכות דתית, נכסים והון – ובכולן כרוכים לא רק אינטרסים סותרים אלא גם מידה לא מעטה של ציניוּת.
