בעקבות הפיגועים בפריז מקווים ישראלים רבים כי צרפת "תבין יותר את ישראל" ולא "תתעלם מהבעיה האסלאמית". אולם, מעבר לכך שבעיני צרפת בעיית האסלאם הרדיקלי אינה קשורה לסוגיית השטחים וההתנחלויות, צרפת היא אחד הגורמים המובילים בעולם המערבי במאבק באסלאם הרדיקלי, ובשנים האחרונות ניהלה מספר מערכות צבאיות נגד תנועות המזוהות עמו.
בין ינואר 2013 ליולי 2014, למשל, ניהלה צרפת מלחמה של ממש ("מבצע סרוואל") בגורמים איסלאמיסטים שהשתלטו על צפון מאלי. החלטתה של צרפת נבעה מתחושת מחוייבות לקולוניה לשעבר, מהזדהות עם קורבנות הטרור שם, וכן מרצון למנוע זליגה של חוסר היציבות לאירופה. 4000 חיילים צרפתים נשלחו לשטח והם לוו בסיוע אווירי צרפתי מאסיבי, כל זאת לצד הצבא הלאומי של מאלי כמובן. המבצע היה הצלחה מרשימה; הכוחות המתונים במאלי השתלטו על האזורים הכבושים, השלטון המרכזי במדינה התחזק וצרפת לא הסתבכה בבוץ האפריקאי.
בסוף קיץ 2013 תמכה צרפת במעורבות צבאית נגד משטר אסד לאחר השימוש שעשה בנשק כימי. על פי דיווחים שונים עמד הנשיא הולנד להורות למטוסים צרפתיים לתקוף בסוריה, אך שיחת טלפון מתוחה שערך עמו הנשיא אובמה הניאה אותו ברגע האחרון, בין היתר משום שהבין כי לא יוכל לשאת על גבו מערכה בסוריה ללא גיבוי אמריקאי. גם במקרה הזה נבע רצונה של צרפת מהיותה של סוריה קולוניה לשעבר עם אוריינטציה צרפתית, מהזדהות עם קורבנות הברוטליות של אסד ומרצון למנוע חוסר יציבות שממנו תסבול אירופה בסופו של דבר. המקרה המחיש את נכונותה של צרפת להתערב במשברים ב"חצר האחורית" של אירופה.
ארגון המדינה האסלאמית הפך למטרה מרכזית של המערב החל בספטמבר 2014, אז נפתחו התקיפות האוויריות בסוריה ובעיראק נגדו. צרפת לקחה בהן חלק מראשיתן והציבה כוחות אוויריים באיחוד הנסיכויות ובירדן. בפברואר 2015, לאחר התקיפות בשארלי הבדו ובהיפר כשר, הגבירה צרפת את מעורבותה הצבאית והעבירה את נושאת המטוסים היחידה שלה לאזור המפרץ הפרסי, שם עסקה בפעילות מבצעית עד חודש אפריל. בתחילת החודש הנוכחי, לפני הפיגועים בפריז, הודיעה צרפת כי תחזור למפרץ הפרסי להמשך המשימה.
אם כן, עוד לפני הפיגועים בפריז הייתה צרפת מעורבת עד צוואר במאבק באסלאם הקיצוני, כמובן במגבלות הפוליטיות והצבאיות שבהן היא נתונה. הדוגמאות שהוזכרו לעיל מבססות דפוס חוזר של פעולה באזורים שיש לצרפת זיקה תרבותית או גיאוגרפית אליהם ואף הפעלת שיקולים של עזרה לחלש ולנרדף. מבחינה מבצעית ניכר כי צרפת נוטה לפעול בשיתוף פעולה עם כוחות מקומיים ולהתבסס על בריתות בין-לאומיות רחבות.
כעת עולה כמובן השאלה כיצד תפעל צרפת בנסיבות החדשות שנכפו עליה. מצד אחד נשמעות קריאות מבית כי המעורבות הצבאית הצרפתית במוקדי משבר ברחבי העולם היא שהובילה מלכתחילה לפיגועים. גם אם יש בטענות אלה ממש, ממשלת צרפת מאמינה כי בכך היא מנעה החמרה של חוסר היציבות בטווח הארוך. מעשית, צרפת איננה ערוכה למלחמות רחבות היקף; כלכלתה רק מתחילה להשתקם מהמשברים שפקדו את אירופה, דעת הקהל מלכתחילה איננה מיליטנטית, ואין לה יכולות צבאיות כשל ארצות הברית. מצד שני, צרפת מחזיקה את הצבא הגדול באירופה והיא שמרה על יכולות מבצעיות המאפשרות לה לפעול במהירות יחסית. היא גם נהנית מקונצנזוס בין-לאומי, בוודאי עתה.
אפשר להעריך כי פעילות שירותי הביטחון הצרפתים מול הקהילות המוסלמיות במדינה תורחב, וכי יינתן לרשויות המדינה אשראי משפטי ומבצעי גדול יותר. אולם במישור האזרחי רווחת בדעת הקהל הטענה כי השלטונות לא עשו די לשילובם של מהגרים, והעוני והנחשלות הם שגוררים אותם אל האסלאם הרדיקלי. סביר להניח, אם כן, שהמדינה תשקיע יותר גם בהיבט של שילוב אוכלוסיית המהגרים במדינה.
מעבר לים עשויה צרפת להפוך לראש החץ של המאבק המערבי באסלאם הרדיקלי. מכיוון שלא ניתן לנצחו בשיטה האמריקאית – פלישה למדינות סוררות – צרפת תנסה להוביל, כדרכה, שיתוף פעולה עם גורמים אסלאמיים מתונים שיתפסו את השלטון במדינות הללו ועשויים להביא שקט לטווח הארוך. צרפת נמצאת גם בעמדה טובה לייצר קואליציות בין-לאומיות רחבות ולגשר בין שחקניות חזקות כרוסיה, סין ואיראן לבין ארצות הברית, בריטניה וגרמניה.
ערן גרבינר הוא סטודנט לפיסיקה והנדסת חשמל ועובד בחברת היי-טק
