המדינה הפלסטינית מבוששת לבוא, והקריאות לזנוח את חזון שתי המדינות ולספח את יהודה ושומרון לישראל גוברות. ה"סיפוחיסטים" כוללים מספר גובר של אישי ציבור שקולים ופקוחי עיניים בימין כדוגמת משה ארנס, רובי ריבלין, אורי אריאל, ציפי חוטובלי ואורי אליצור. הללו מנסים לשכנע שהשד לא נורא כל כך ושסיפוח השטחים לישראל עדיף על חתירה לשתי מדינות בין הירדן לים לא רק מסיבות אידיאולוגיות אלא גם מנימוקים מעשיים. למעשה, מאז אימוץ מתווה שתי המדינות על-ידי ממשלות הימין של נתניהו, הפכה האבחנה בין מחנה הסיפוח למחנה שתי המדינות למשמעותית יותר מהאבחנה בין ימין ושמאל.
רעיון הסיפוח שונה מה"אופציה הירדנית" בגירסת אריה אלדד ובני אלון, המציעים זכויות תושב בלבד לפלסטינים בשטחים תוך החלת אזרחות ירדנית (או אחרת) עליהם. זאת משום שהסיפוחיסטים מוכנים להעניק אזרחות מלאה ושוויון זכויות מלא לפלסטינים תושבי השטחים שיסופחו במדינת ישראל, ולא להפלותם, לקפחם ולהציק להם עד שיעזבו "מרצון". רעיון הסיפוח שונה מרעיון המדינה הדו-לאומית, שחסידיה נואשו מתוחלתה של המדינה היהודית, בכך שהסיפוחיסטים מאמינים שמדינת ישראל תוכל להישאר מדינה יהודית גם לאחר מתן אזרחות ישראלית לאוכלוסיה פלסטינית גדולה. רעיון הסיפוח שונה גם מהצעות כמו "תוכנית ההרגעה" של נפתלי בנט, בכך שהסיפוחיסטים רואים בו פתרון קבע לדורות.
פתרון, אמרנו, אך לאיזו בעיה? הן הסיפוחיסטים הן מחנה שתי המדינות מסכימים שמדינת ישראל משלמת מחיר כבד בהשארת הכיבוש על כנו, ורואים בעיה מוסרית בקיומה של אוכלוסיה נעדרת זכויות אזרח תחת שליטה ישראלית. שני המחנות מוטרדים מטענת ה"אפרטהייד" ומהאפשרות שישראל תמצא עצמה מבודדת. אלו ואלו מוטרדים מאוד מהקביעוּת המטרידה של הכיבוש הזמני, אשר פוגע בערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל ואינו נותן מענה מספק לבטחון המדינה בטווח הארוך.
כאן נפרדות דרכיהם של הסיפוחיסטים ומחנה שתי המדינות.
רעיון הסיפוח נועד למנוע פינוי התנחלויות ולהבטיח שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון תמשיך לשגשג ולפרוח. לעומתם, הדוגלים בשתי מדינות מבינים שלא יהיה הסכם מדיני ללא פינוי של אלפי מתיישבים וקץ לצמיחת היישוב היהודי בשטחים, גם אם ירושלים רבתי וגושי ההתנחלויות יישארו בריבונות ישראל.
תומכי הסיפוח אינם מתיימרים לפתור את בעיית ההגדרה העצמית של הפלסטינים כעם, ולמעשה שוללים זכות זו. מתן אזרחות ישראלית אמנם יסיר מהפלסטינים את חרפת היותם נעדרי אזרחות, אך לא יגשים את שאיפתם ללאומיות עצמאית. רעיון הסיפוח אינו פותר את בעיית הפליטים הפלסטינים מחוץ לגבולות ארץ ישראל ואת תביעתם ל"זכות השיבה", בעיה אשר זוכה לפתרון חלקי בלבד בעמדת "שתי המדינות" המוכנה להכיר בזכות שיבה למדינה הפלסטינית בלבד. דרישתם של הסיפוחיסטים לפירוק מחנות הפליטים ויישוב הפליטים בארצות מושבם היא דרישה ריקה, שכן הסיפוח כולו נועד להיות מהלך חד-צדדי ואינו יכול לקוות לשיתוף פעולה מצד שכנותיה של ישראל.
המחלוקת הנוקבת ביותר בין הסיפוחיסטים לבין מחנה שתי המדינות היא על מבחן התוצאה – איזה פיתרון יבטיח למדינה ביטחון ויציבות. הסיפוחיסטים מאמינים שמדינת ישראל מהירדן לים, גם עם מיעוט פלסטיני גדול, תעניק ביטחון רב יותר לאזרחיה מאשר מדינת ישראל צרת-מתניים עם רוב יהודי מובהק שתגור בשכנות למדינה פלסטינית, כנראה עוינת. חלק מהויכוח נוגע לעובדות בשטח ולנתונים הדמוגרפיים, אך עיקרו הוא בחיזוי העתיד. הסיפוחיסטים אינם עיוורים לסיכונים שבתוכניתם, וסיסמתם היא "להפסיק לפחד" מנבואות הזעם של מחנה שתי המדינות בדבר קץ הציונות ומדינה דו-לאומית ולהציע פתרונות יצירתיים לקשיים שיתעוררו. אלא שעד היום הסיפוחיסטים הקדישו את רוב מרצם לשכנע אותנו על דרך השלילה – אין תוחלת לשתי המדינות; ולא על דרך החיוב – כיצד הסיפוח אפשרי ורצוי. בניגוד לחזון שתי המדינות, אשר נידון לפרטי פרטים בחדרי המשא ומתן וביוזמות עצמאיות, הסיפוחיסטים טרם הציגו חזון של ממש, מפורט ומשכנע, כיצד ישמרו על מדינה יהודית יציבה עם רוב פלסטיני גדול.
.jpg "צילום: יוסי גורביץ")
על מנת שמתווה הסיפוח יסיר ממדינת ישראל את סכנת הבידוד הבינלאומי וטענת ה"אפרטהייד", יהיה עליה לשכנע את הפלסטינים שיסופחו ואת העולם שמתן אזרחות ישראלית מהווה חלופה ראויה לאזרחות ולהגדרה עצמית לאומית פלסטינית. כדי לעשות זאת יהיה על ישראל לתת תוקף אמיתי להצהרתה בדבר שוויון זכויות מלא לפלסטינים. אולם בפועל, ישראל תתקשה לאזרח במהירות למעלה ממיליון וחצי פלסטינים תושבי השטחים. חלק מחסידי הסיפוח סבורים שהדבר בלתי אפשרי, ויש להתנות את האזרחות במבחנים והצהרת נאמנות או לבצע זאת בהדרגה על פני עשרות שנים עד שנות דור. אלה לא תהיינה שנים שקטות ובוטחות, ופרק זמן ארוך של חוסר וודאות וייאוש עלול להפוך שוב את הדיכוי הזמני למצב קבוע. מלבד זאת, לסיפוחיסטים אין כל הצעה כיצד לתת ביטוי לזהות הקולקטיבית הפלסטינית במסגרת המדינה היהודית – רכיב הכרחי כדי שהסיפוח יתקבל כמשהו שאינו שלילת קיומו של העם הפלסטיני.
הסיפוח נועד לתת ביטחון רב יותר לאזרחי ישראל. אולם, אם שוב יתלקח עימות בעוצמה רבה, הלחימה תיראה אחרת לגמרי תחת דיני השיטור הישראלים מאשר תחת דינה המלחמה. יכולתה של ישראל להשתמש באמצעים המותרים בסכסוך בין מדינתי – ריגול אלקטרוני ואמצעים מודיעין מיוחדים, כלי נשק כבדים, ופקודות פתיחה באש על מנת להרוג – תישלל כאשר מדובר יהיה בעימות עם אזרחי המדינה. בעתות משבר רציני ידיה של המדינה יהיו כבולות שבעתיים, או שיהיה עליה לזנוח את עקרונות שלטון החוק – שתי אפשרויות גרועות.
לסיפוחיסטים יש קושי עם רצועת עזה, שכן מי שהיו ממתנגדי ההתנתקות הנחרצים אינם שבים ודורשים עוד את סיפוחה מחדש לישראל. עזה תישאר מעין-מדינה פלסטינית עוינת אף לאחר סיפוח יהודה ושומרון, ולכך אין להם פיתרון. גם למחנה שני המדינות, אגב, אין הסבר משכנע כיצד ניתן להקים מדינה פלסטינית ללא פיוס בין הממשלות הנפרדות בשני חצאיה.
הסיפוחיסטים מאמינים שמדינת ישראל תישאר מדינה יהודית גם לאחר סיפוח אוכלוסיה פלסטינית גדולה. הם מדגישים שנתוני הדמוגרפיה בשטחים שנויים במחלוקת ומבליטים את המספרים הנמוכים ביותר. בשאננותם הם מצביעים על נתוני ההצבעה הנמוכים בקרב ערביי ישראל כ"הוכחה" לכך שהיהודים יצליחו לשמור על רוב גדול בכנסת גם לנוכח מיעוט פלסטיני גדול, או תולים תקוות בעוד עליה מאסיבית של יהודים לארץ – "לפחות מיליון" על פי חזונה של ח"כ חוטובלי. ח"כ אורי אריאל מפליג להציע שיטת בחירות אזורית, בהם הפלסטינים יהיו תמיד מיעוט בכל אזור בחירה. מבחן בג"צ אמרנו?
האמונה בשרידות המדינה היהודית נוכח מיעוט פלסטיני גדול מגלמת אופטימיות מוגזמת בטווח הקצר ואיוולת לדורות. לא רק דמותה של המדינה היהודית בשאלות כמו הסמלים, השפות הרשמיות וימי המנוחה עומדים על הפרק. במצב בו תהיה סיעה פלסטינית גדולה בכנסת, כל החלטה פוליטית כגון היכן לסלול כביש, אילו תקציבים להקדיש לרווחה, מה ללמד בתוכנית הלימודים, ומה יהיו דיני העבודה, תהיה נתונה ליריבות הפוליטית בין האזרחים היהודים והערבים. הסיפוחיסטים ממעיטים במהפכה הפוליטית שתיווצר כאשר היריבות בין הרוב והמיעוט הלאומיים תהפוך לקו השבר הדומיננטי בין אזרחי המדינה. גם אם היהודים ישארו הרוב החזק במדינת ישראל, דבר שכלל אינו מובטח, החזון הציוני של מדינה בה היהודים הם אדונים בלעדיים לגורלם יועם.
הסיפוחיסטים מבינים שישראל תצטרך להשקיע תקציבי עתק בסגירת הפערים הכלכליים האדירים בין ישראל היהודית העשירה לבין ישראל הפלסטינית הענייה. כיצד תוכל המדינה בה קיים הפער הרחב ביותר בין עשירים לעניים בעולם המערבי לקלוט לתוכה אוכלוסיה גדולה נוספת השייכת לעולם השלישי? ח"כ אורי אריאל סבור שההכנסות ממיסוי וארנונה בשכם, ראמאללה, וג’נין יספיקו לשם העלאתם לרמה הכלכלית של שאר ערי ישראל (בינתיים נחכה שזה יקרה בביתר עילית ובקלנסווה, למשל). מכל מקום, ברור שהנדיבות העולמית למען ביסוס המדינה הפלסטינית לא תעמוד לרשות ישראל לצורך שיפור מצבם הכלכלי של אזרחיה המסופחים חדשים.
ועוד לא התחלנו לדבר על שאר התעלומות: האם יגויסו הפלסטינים לצה”ל? מה לעשות עם גדר ההפרדה? כיצד הביורוקרטיה הישראלית תשרת מיליוני אזרחים חדשים, בהם רבים שאינם דוברי עברית בסיסית? כיצד להתמודד עם משקעי הסכסוך והשאיפות הלאומיות ולנטוע זהות אזרחית ישראלית בקרב אוכלוסיה עויינת וחשדנית?
חסידי הסיפוח חייבים להידרש לשאלות הקשות אם הם מבקשים שנתייחס לרעיון ברצינות.
עקיבא מילר, עורך דין, בוגר האוניברסיטה העברית במשפטים ובעל תואר מוסמך במשפטים (LLM) מאוניברסיטת ניו יורק
