מזה זמן שמדינות מרכז אסיה, ובעיקר קזחסטן, מנסות להתנער מצלה של ברית המועצות וליצור לעצמן זהות אזורית משמעותית. מאז נפילת ברית המועצות זכו מדינות אלה, בדרך כלל לא באשמתן, ליחס מזלזל מצד מדינות המערב, ששיאו הסרט "בוראט". בשל כך אין זה מפתיע שקזחסטן ובעיקר מנהיגה נורסולטאן נזרבייב ראו בשיחות הפסגה בין איראן ובין מדינות המערב, אשר מתקיימות במדינה, דרך מצויינת לחזק את מעמדה האזורי.
קזחסטן, בדומה לשאר מדינות מרכז אסיה, הייתה חלק מברית המועצות עד-1991, וכמו שכנותיה, לא ממש רצתה להיפרד מחבר המדינות. עם נפילת הגוש עלה לשלטון במדינה נורסולטאן נזרבייב. נזרבייב, בדומה לשכנו מדרום, נשיא אוזבקיסטאן אסלאם קרימוב, שולט במדינה ביד רמה מאז 1991, ומרחיק בכוח כל סממן שיכול להזכיר דמוקרטיה מערבית מארצו.
מאז עלייתו לשלטון מזגזג נזרבייב בין נאמנות לאמא רוסיה, השכנה הגדולה מצפון, ובין יצירת זהות לאומית עצמאית בארצו, על אף המורכבות שבדבר (קרוב ל23% מהאכלוסיה הם רוסים אשר מסרבים בתוקף לקבל עליהם את השפה או התרבות הקזחית). בנוסף, נזרבייב ומרבית שותפיו במדינות מרכז אסיה והקווקז צופים בדאגה גדולה על המתרחש במדינות האביב הערבי, שם הסתבר כי המדרון מתחילת המהומות אל הדחת השליטים הוא חלקלק. אף על פי שבקזחסטן מעולם לא הייתה מורשת דמוקרטית, נזרבייב יודע שאי שקט מקומי יכול להוביל לתוצאות הרסניות לא רק לארצו אלא לאזור כולו.
זהו גם המוטיב המייחד את מדיניות השלטון במרכז אסיה אל מול שאר העולם. מרבית שליטי המדינות המרכז אסייתיות, ובעיקר הגדולות שבהן — אוזבקיסטאן וקזחסטאן, עובדים יחדיו למתן ולמגר תופעות של איסלאמיזציה ותנועות אזרחיות אשר יכולות להתסיס את ההמונים נגד השלטון. עד כה, שיתוף פעולה זה בין המנהיגים עבד מצוין. כאשר ב-2009 המון זועם של קירגיזים גרש את כל קהילת האוזבקים מהעיר אוש (Osh) בקירגיסטן, מנהיגי שתי המדינות פעלו ביחד כדי להשקיט את הרוחות ולא ללבות אותן. דמיינו מה היה קורה לו היה מתבצע גירוש אתני באחת מערי המזרח התיכון.
גם נזרבייב נאלץ להתמודד בשנים האחרונות עם אירועים אשר ערערו את מעמדו והכריחו אותו להגיב בנחישות. בחורף 2011 ירו כוחות שיטור לעבר פועלים של אסדות הנפט בעיר זנזומן על חוף הים הכספי והרגו קרוב ל-79 מהם. פועלים אלו מחו על תנאי העסקתם והחלוקה הלא שיוויונית של רווחי הקדיחות. לא היה אף אזכור למרד בשלטון או להחלפתו של נזרבייב.
כיצד, אם כן, מצליח נזרבייב להחזיק זמן כה רב בשלטון? התשובה לכך טמונה בעיקר באוצרות הטבע הרבים של המדינה. קזחסטאן, כמו שאר מדינות האזור, עשירה מאוד במחצבים טבעיים מנפט גולמי ועד גז אשר משכו למדינה קרוב ל-40 מילארד דולר בהשקעות זרות ותחזקו את שלטונו של נזרבייב מאז 1991 ועד היום. כמו מדינות המפרץ הפרסי, נזרבייב יודע לחלוק את העושר הזה עם תושביו. לאורך שנות שלטונו הוא הפך את אסטנה בירת המדינה מעיר פוסט-סובייטית מנומנמת למטרופולין ענקי.
אך נזרבייב צריך הרבה יותר מבניינים ענקיים ואגמים מלאכותיים כדי להצדיק את שלטונו לאורך זמן. כאן נכנסת לתמונה סוגיית הגרעין האיראנית. נזרבייב מכיר בכך שאירוח השיחות תחת חסותו ייתן לשלטונו את הלגיטימציה אותה הוא מחפש ממדינות המערב. במאמר שכתב בניו יורק טיימס במרץ 2012 הוא פנה אל האיראנים כשליט של מדינה אשר סבלה רבות מניסויים גרעיניים, וניסה לשכנע אותם לוותר על החלום הגרעיני למען יציבות האזור ושלום העולם. כך ניסה נזרבייב לחזק את מעמדו האזורי לא כשליט טוטליטרי אלא כמתווך בין הגושים. הוא קיווה עוד לסלק את שני גורמי הלחץ העיקריים על משטרו — זה של ארגוני זכויות האדם מחוץ למדינה וזה של ארגוני אופוזיציה מבפנים.
נזרבייב סבור שאם שיחות הגרעין שיתקיימו בארצו ביומיים הקרובים יניבו איזשהו פרי, הוא יוכל להתהדר בכך שיזם את התהליך וסייע לו. הישג אדיר כזה גם יקנה לו זכויות אצל נותן החסות הגדול שלו פוטין. מגע ידו של פוטין בענייניה של מרכז אסיה הינו ברור וגלוי, שכן הוא ומעגלי השלטון ברוסיה שואפים לשמר את המצב הקיים במדינות אלו למען יציבות משטרם. אי-יציבות במדינות אלו, כמו שקרה בקירגיסטן במהפכת 2005, יכולה לפגוע בהשפעה הרוסית באזור, מצב שהקרמלין חושש ממנו. למרות שאין לדעת עדיין מי יהיה המפסיד בסבב השיחות הקרוב, אנחנו בהחלט יכולים לדעת מי ניצח בגדול.
