"פרעה החדש", כך מכנים המפגינים בכיכר תחריר בימים אלה את הנשיא המצרי מוחמד מורסי בעקבות ההצהרה החוקתית החדשה, אשר באמצעותה העניק מורסי לעצמו סמכויות רחבות בתחומים שונים השייכים לשלושת הרשויות המרכזיות במדינה: המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבקריו טוענים שהצהרה זו מבטלת הלכה למעשה את הפרדת הרשויות והופכת את מורסי לדיקטטור הדומה מבחינת היקף סמכויותיו לפרעה. הם דורשים את ביטול ההצהרה החוקתית, ולא הם ימשיכו למחות.
על פניהן, טענותיהם של מתנגדי הצהרתו החוקתית האחרונה של מורסי בדבר השמירה על אחד מעקרונות הדמוקרטיה המרכזיים של הפרדת רשויות, מוצדקות ועולות בקנה אחד עם המטרה המרכזית של המהפכה: ביסוס שלטון דמוקרטי. ברם, טענות אלה אינן תמימות והן נועדו לזרות חול בעיני הציבור הרחב במגמה להסתיר את המטרה האמיתית, שהיא הפלת שלטון ה"אחים המוסלמים" הטרי במצריים. כיוון מחשבה זה מתחזק כאשר מתחקים אחר אופיו של המאבק נגד הנשיא מורסי מאז עלייתו לשלטון לפני כחמישה חודשים.
למעשה, האופוזיציה החילונית לא השלימה מעולם עם עלייתם של ה"אחים המוסלמים" לשלטון והיא פעלה ללא לאות להערים קשיים על שלטונו של מורסי. הדבר התבטא בעתירות חוזרות ונשנות נגד מרבית החלטותיו של מורסי מאז עלייתו לשלטון החל מהעתירה אשר הובילה לביטול הפרלמנט הנבחר על ידי בית המשפט החוקתי בטענה שהחוק של הבחירות לא היה חוקתי, עבור בעתירה המבקשת לפרק את הבית השני מועצת העם (מג'לס אלשורא) והמועצה המייסדת של החוקה, וכלה בעתירות נגד החוקה החדשה.
בדרך זו ביקשה האופוזיציה לשבש את פעילותם התקינה של מוסדות המדינה המרכזיים, שבלעדיהם לא ניתן יהיה לנהל מדינה, ומכאן לערער את הלגיטימיות של מורסי ושל שלטון ה"אחים המוסלמים". לצורך כך התגייסו גורמים שונים המזוהים עם שלטונו הקודם של מובארק, המכונים במצריים 'פלול', בעיקר בתקשורת הפרטית, ועם חלק מהמערכת המשפטית כדוגמת השופט אחמד אלזנד, אשר לא מסתיר את דעותיו העוינות את ה"אחים המוסלמים" ואת שלטונם, וגם בתוך מפלגות פוליטיות אשר שיתפו פעולה עם השלטון הקודם. אלה מצהירים בגלוי על עוינותם למורסי ושלטון ה"אחים המוסלמים" והביקורת שלהם נשמעת לעיתים קרובות לא עניינית. כזו למשל היא טענתו של השופט אחמד אלזנד כי לו היה יודע ש"האחים המוסלמים" יגיעו לשלטון היה נמנע מלהשתתף בפיקוח על מערכת הבחירות.
מצער מאוד לראות חלק מהליברלים המצרים כמו מוחמד אלבראדעי, חמדין צבאחי ואחרים מצטרפים לאנשי מובארק הנלחמים בשלטון ה"אחים המוסלמים". ניתן להבין את אלה אשר איבדו את עולמם עם הליכתו של מובארק ולכן הם לוחמים על נפשם ועל האינטרסים שלהם. אך מוזר לראות את אלה הכמהים לדמוקרטיה, חופש וזכויות אדם כמי שמשתפים פעולה עם הכוחות השליליים בחברה המצרית שההצלחה של מורסי מהווה כישלון מבחינתם.
התנהלותו של מורסי מאז עלייתו לשלטון מעידה על בגרות פוליטית ועל רצון אמיתי להביא לדמוקרטיזציה של מצריים ולרפורמה מרחיקת לכת של המדינה. הדבר מתבטא במדיניות הפנים החברתית, הכלכלית, והפוליטית אשר מבשרת שינוי אמיתי. מדיניות זו כבר נתנה את אותותיה בצורה חיובית. למשל, הבנק העולמי שיבח את תהליך ההבראה של הכלכלה המצרית, וארגונים רבים בעולם העלו על נס את הרפורמות של מורסי. סיוע נכבד התקבל ממדינות כמו סין וקטר שעשוי לזרז את תהליך ההבראה של הכלכלה המצרית. החוקה החדשה מבשרת דמוקרטיה אמיתית במידה והיא תיושם הלכה למעשה. מורסי אם כן רחוק מלהיות פרעה כמרחק מערב ממזרח.
מוטב למתנגדים, אשר שתקו לאורך שלושים שנות שחיתות והפרת זכויות אדם של שלטון מובארק, לאפשר למורסי לנהל את המדינה ולתקן עיוותים היסטוריים של השלטון הקודם. אופוזיציה זכאית ואף מחויבת לפעול למען משטר דמוקרטי. אולם פעילותה חייבת להיות כנה, אמיתית, וכזו שתכליתה לשרת את העם המצרי ולא קונספירטיבית המבקשת להביא חזרה שלטון המשרת אליטה מושחתת כגון זה של מובארק.
