"הצצנו ארבעתנו מבעד לחלון. ראינו קבוצה של צעירים… קוראים סיסמאות נגד אויבי האומה… כשהגיעו לבניין שלנו, נעצרו מול חנות המשכון של משפחת מאיר… שהביטה בבעתה מבעד לחלון. הצעירים החלו להתנפל על החנות. בתוך שניות התנפצו כל הזכוכיות… לאחר מכן התברר לנו שכך נהגו בכל החנויות והבתים של יהודי גרמניה באותו הלילה" (התרגום שלי, א"א).
תיאור זה הוא ציטוט מהרומן החלוצי של הסופר המצרי השאם אל-ח'שן, "זה קרה בברלין", הרומן המצרי הראשון העוסק ברדיפות היהודים על ידי המשטר הנאצי. הרומן כתוב כספר מתח, והוא עמד בראש רשימת רבי המכר במצרים, ואף אזל בכמה מחנויות הספרים בקהיר.
פריצת הדרך שבפרסום הספר בולטת לעין במיוחד על רקע ספרם של אסתר ובמן ומאיר ליטבק, "מאמפתיה להכחשה", הבוחן את התפתחות ייצוגי השואה בעולם הערבי, בעיתונות, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובמרשתת, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. מחקר זה הצביע על היעדר כל עיסוק בשיח הערבי באירועי השואה, ובוודאי בסבלם של הקורבנות בגטאות ובמחנות הריכוז ובדרכי הישרדותם. מעבר לרתיעה מהעיסוק בסוגיה, העלולה לעורר אהדה ל"אויב", מסבירים ובמן וליטבק את התופעה גם במאפייני ההיסטוריוגרפיה הערבית, הנמנעת מעיסוק בנושאים שאינם ערביים.
גם החתימה על הסכם השלום עם ישראל לא השפיעה לחיוב על השיח האינטלקטואלי המצרי בנושא השואה, וגם לאחר ההסכמים בין ישראל לפלסטינים והסכם השלום עם ירדן נצמדו האינטלקטואלים המצרים לגישה הערבית המסורתית לשואה (לפולמוס המתמשך עם ישראל ועם הציונות, להאשמת הציונות בניצול ציני של השואה, לתאוריות קונספירציה למיניהן וכו'). למשל, זכורים איסורה של הצנזורה במצרים על הקרנת הסרט "רשימת שינדלר" ב־1994, ומנגד הזמנת מכחיש השואה הצרפתי רוג'ה גארודי להיות אורח כבוד ביריד הספרים הבין־לאומי בקהיר ב־1998.
האינטלקטואלים המצרים גם לא הזדרזו להצטרף לגישה החדשה לשואה שהחלו לגבש אינטלקטואלים ערבים המתגוררים במערב בראשית שנות ה־90 של המאה הקודמת, גישה שקראה לתיקון התפיסה הערבית המסורתית ולהכרה בסבלם של היהודים.
החלטת האו"ם על ציון יום שואה בין־לאומי (ב־27 בינואר) משנת 2006, ופרויקט אלאדין של אונסק"ו, לחינוך לשואה ולמאבק בהכחשתה, תרמו במידת מה לקידום הגישה החדשה לשואה במצרים ובעולם הערבי, ומאז שנות ה־90 צפו רבים ב"רשימת שינדלר" ובסרטים אחרים בהקרנות פרטיות, ואף נתנו לכך ביטוי בתקשורת. גילויי הכחשת השואה פחתו, וכך גם קריקטורות אנטישמיות, אף שלעתים הן צצות פה ושם.
הרומן של אל־ח'שן הוא היצירה הספרותית הראשונה במצרים העוסקת בשואה, והוא עוקב אחר תלאותיה של משפחה יהודית בברלין, החל בחקיקת חוקי הגזע, וכלה בגירוש לאושוויץ. עלילת הספר מתחילה בגרמניה הנאצית, ממשיכה בברלין המזרחית שאחרי המלחמה, משתרעת על פני כמה יבשות, ומגיעה לקהיר, לשם בורחים כמה נאצים מפני רודפיהם.
כל גיבורי הרומן הם קורבנות של משטרים טוטליטריים – המשטר הנאצי, המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, ובמרומז משטרו של עבד אל־נאצר, שאירח פושעים נאצים, שחלקם אף היו מעורבים בתוכנית הטילים בשנות ה־60. אל־ח'שן בחר למקד את עלילת הרומן בנשים ולכתוב את ספרו בגוף ראשון, כדי לבטא את היותה של האישה קורבן כפול, הן של התרבות הפטריארכלית הגברית, הן של המשטר טוטליטרי. ספר זה הוא הספר הראשון בערבית השובר את ההכללה שבאידאולוגיה הנאצית הגזענית, שראתה בקולקטיב היהודי "אויב האומה", באמצעות סיפור על דמויות יהודיות פרטיות שאפשר להזדהות עם סבלן.
חלק נכבד בספר מוקדש למאבק בין ציידי הנאצים לבין ארגון "אודסה" – ארגון שהקימו הנאצים כדי להגן על חבריהם לשעבר. בעניין זה קשה להתעלם מטביעות האצבעות של הספר "תיק אודסה", ושל מחברו פרדריק פורסיית וסגנונו הספרותי – עירוב בין מציאות היסטורית לדמיון המחבר – לצד השפעת ספריהם של רונן ברגמן ורוג'ר הרווארד.
גם סיפור חטיפת אייכמן והבאתו למשפט בישראל משולב בעלילה והולם את סגנון הרומן. העובדות מובאות כהווייתן, ברוח התיאורים שפרסמו אז מקורות ישראליים ומערביים. גם בכך יש חידוש לעומת ההשתקפות השלילית של הפרשה בשיח המצרי והערבי סמוך לאירועים, בשיאה של העוינות כלפי ישראל. יתרה מזו, אלח'שן אינו מסתפק בתיאור אייכמן כ"בורג קטן במערכת" שציית לפקודות, אלא מתאר אדם המתלהב לפגוע ביהודים מתוך מניע אידאולוגי. נקודה זו מעניינת על רקע הסרט החדש "מבצע פינאלה", שבו מצטייר אייכמן כגבר מיוסר ונעים הליכות.
רצף האירועים העובר מתיאור סבלותיה של משפחת מאיר לתיאור תרומת אייכמן ליישום הפתרון הסופי יכול להתפרש כהסבר לרצון בנקמה. עם זאת, אלח'שן מבחין בין חטיפת אייכמן לבין ציידי הנאצים, הרודפים בלא הבחנה, לדעתו, אחר כל מי שהם חושבים שהוא פושע מלחמה. ביקורת זו משתלבת בביקורת שבפרק הסיום של הרומן.
מתברר שהמחבר שינה את סוף הרומן בהשפעת אשתו, הפלסטינית למחצה, משום שסברה שהסיום המקורי היה מוטה לטובת היהודים. המאמץ "לאזן" את העלילה מתבטא בריאיון טלוויזיה עם בתה של אחת הגיבורות, שהוכנס לעלילה. בריאיון יוצאת המרואיינת נגד ייחודיות השואה ותוהה מדוע החליטו לפצות רק את הקורבנות היהודים, ולא קורבנות של משטרים אפלים אחרים, ובהמשך מזכירה את קורבנות הטבח בסברה ושתילה ואת קורבנות דיר יאסין. גם כינור עתיק שהתגלגל מיד ליד המופיע בתחילת הרומן ובסופו, אגב שימוש בסטראוטיפים מוכרים ביחס ליהודים (כמו חוש עסקי להרוויח כסף), מסמל ויכוח על "זכויות גזולות". אולם גם הרכיבים ה"מאזנים" אינם גורעים מחשיבות יתר החלקים, העוסקים בעיקרם בסבל היהודים.
למרות הצמצום בגילויי הכחשת השואה במצרים ובעולם הערבי, אין להתעלם מהעובדה שהתופעה עודנה קיימת, ולכן אפשר בהחלט לשאוב עידוד מהפופולריות של הספר הזה. על רקע היעדר כל התייחסות לשואה בתוכניות הלימודים בעולם הערבי וקשיי הוראת השואה לתלמידים מוסלמים באירופה, אפשר לקוות שהוא ימלא במקצת את החלל בנושא זה בקרב הדור הצעיר.
