בביקורו בארה"ב במאי 2011 הדגיש נתניהו שההתקפה הצבאית של הערבים על ישראל בשנת 1948 יצרה בעייה כפולה של פליטים – פלסטינים ויהודים, וציין כי בעוד שישראל קלטה את הפליטים היהודים, העולם הערבי סרב לקלוט את הפליטים הפלסטינים. נתניהו דחה את דרישת הפלסטינים שישראל תקבל את צאצאיהם של הפליטים בטענה כי מימושה יבטל את זהותה של ישראל כמדינה יהודית.
חשיבות דבריו של ראש הממשלה היא בהעלאת הנרטיב של יהודי ערב למודעות הבין-לאומית והציבורית. עם תום מלחמת העולם הראשונה החלו היהודים לסבול מרדיפות שיטתיות מצד המשטרים הערביים, ומאז 1948 נעקרו מאות אלפים מהם מכעשר מדינות ערביות שהיו ארצות מולדתם במשך דורות. חלקם הגדול הגיע לישראל ונקלט בה, לרוב לאחר שרכוש קהילתי ופרטי הופקע מהם ללא פיצוי. הגעתם של אחרים לאירופה וליבשת אמריקה מערערת את הטענה המקובלת כי היהודים שהגיעו לישראל עשו זאת ממניעים ציוניים ולא היו פליטים. מדינות ערב והפלסטינים, לעומת זאת, בחרו להנציח את מעמדם של הפלסטינים כפליטים במדינות ערב, בגדה המערבית וברצועת עזה.
נוכח האסימטריה הבולטת ביחס הבין-לאומי לשתי אוכלוסיות הפליטים במזרח התיכון חטאו ממשלות ישראל השונות בכך שלא פעלו בצורה מקיפה ושיטתית לקדם את ההכרה בפליטים היהודים לשעבר, להשיב את זכויותיהם ורכושם ולהכיר במורשתם. עניין זה השתנה לטובה בשנתיים-שלוש האחרונות: במשרד הגמלאים הוקם אגף ייעודי לתיעוד הרכוש היהודי במדינות ערב, ובמערכת החינוך נעשים מאמצים לקדום הנושא בספרי הלימוד. ההתפתחות החשובה ביותר בנושא היא קבלה בכנסת של חוק המחייב את ממשלת ישראל לכלול במו"מ להשגת שלום את הפיצוי על רכוש פרטי וקהילתי לפליטים יוצאי ארצות ערב (ואיראן).
אולם בכל אלה אין די, ויש להעלות את הסוגיה לדיון ציבורי בארץ ובעולם. יש להדגיש את עקרון הסימטריה וההדדיות בהתייחסות לשתי אוכלוסיות הפליטים, ולהראות כי סבל פיזי ומנטלי, גירוש, הפקעת רכוש ציבורי ופרטי ופגיעה ביכולת ההשתכרות לא היו נחלתו של צד אחד בלבד בסכסוך. הדבר יקדם השגת מספר יעדים עיקריים: העמדת בעיית הפליטים הפלסטינים בסכסוך הערבי ישראלי בהקשר רחב שניתן לנהלו טוב יותר; מניעת הנצחת "אשמתה" של ישראל בהיווצרות בעיית הפליטים גם לאחר חתימת ההסכם הפורמלי, אשר עלולה להזין את מגמות הדה-לגיטימציה לישראל; יצירת הדדיות בין זכויות הפליטים והיהודים באופן שיעקר מתוכן נסיון לפניה של פלסטינים למוסדות משפטיים בין-לאומיים לאחר חתימת ההסכם; וגיוס תמיכה בין-לאומית בנרטיב הישראלי שעשויה להוריד את רף הדרישות הפלסטיניות בסוגיה טעונה זו.
גם סוגיית הפיצויים לפליטים תצא נשכרת ממהלך זה. ישראל תוכל להציע כי הפלסטינים ישוקמו בעולם הערבי ועל חשבונו כשם שהיא עצמה שיקמה את מאות אלפי הפליטים היהודים בתחומה, ואף תבהיר את המשאבים שהקצתה כדי לשקמם ותתבע פיצוי בגין נזקי הרדיפות, ההתנכלויות והפגיעה ביכולת ההשתכרות שלהם. פתרון מועדף לפיצוי שתי אוכלוסיות הפליטים עשוי להיות הקמת קרן בין-לאומית שתכלול גם מדינות ערביות. שילובן בקרן כזו תגביר גם את מחוייבותן להסכם השלום האזורי.
הסיכוי לחידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים נראה נמוך בעת הנוכחית, אולם ישראל צריכה לשאוף לכך שכל הסכם שייחתם ימחק את המונח "פליטים פלסטינים" מהלקסיקון האזורי והבין לאומי ויפרק את מסגרות הסעד והסיוע הרבות שסייעו להנציח את בעיית הפליטים. הסדר קבע יבטל את הצידוק לקיומן, ויש לשאוף לכך שפירוקן יישען על החלטת או"ם בנושא.
רחל מכטיגר היא עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה. תחומי התמחותה הם המזרח התיכון, הסכסוך הערבי-ישראלי ואסלאם קיצוני. מכטיגר כתבה על נושא הפליטות היהודית וסוגיית הרכוש היהודי של היהודים יוצאי מדינות ערב והשתתפה במושב יעודי לנושא בכנס הרצליה 2009.
המאמר משקף את דעתה של המחברת בלבד
